Meilah 6:1-2 - Mishna Yomit

פרק ו

משנה א

השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל לא עשה שליחותו השליח מעל כיצד אמר לו תן בשר לאורחים ונתן להם כבד כבד ונתן להם בשר השליח מעל אמר לו תן להם חתיכה חתיכה והוא אמר טולו שתים שתים והם נטלו שלש שלש כולן מעלו אמר לו הבא מן החלון או מגלוסקמא והביא לו אף על פי שאמר בעל בית לא היה בלבי אלא מזה והביא מזה בעל הבית מעל אבל אם אמר לו הבא לי מן החלון והביא לו מגלוסקמא או מן גלוסקמא והביא לו מן החלון השליח מעל

ר' עובדיה מברטנורא

השליח

שנתן לו בעל הבית הקדש או מעות הקדש להוציאם בתורת חולין, ועשה השליח שליחותו

בעל הבית מעל

דבמעילה יש שליח לדבר עבירה. ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה, חוץ ממעילה משום דכתיב בה ואשמה הנפש ההיא, מי ששגג תחילה, דהיינו המשלח

תן בשר לאורחים

מאותו בשר של הקדש

ונתן להם כבד

של הקדש

והוא אומר טלו שתים וכו’

ובלבד שיאמר השליח טלו שתים מדעתי, אז בעל הבית מעל, דלא עקר השליח שליחותו אע"פ שהוסיף על דברי המשלח, הלכך המשלח מעל שהרי נעשית שליחותו, והשליח מעל על זאת שהוסיף מדעתו, והאורחים נמי חייבים על השלישית שנטלו מדעתם. אבל אם לא אמר השליח טלו שתים מדעתי, אלא טלו שתים בשליחות בעל הבית, המשלח מעל שהרי נעשה דברו, והשליח פטור מפני שהוסיף על שליחות בעל הבית ולא עקר את השליחות ומה שהוסיף לא הוסיף מדעתו

גלוסקמא

בלשון יון קורין לתיבה גלוסקוס. וישם בארון, תרגום ירושלמי ושוון יתיה בגלוסקמא

אע"פ שאמר בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה כו' מעל

לפי שעשה השליח מאמרו, ודברים שבלב אינן דברים

—————————-

משנה ב

שלח ביד חרש שוטה וקטן אם עשו שליחותו בעל הבית מעל לא עשו שליחותו החנוני מעל שלח ביד פיקח ונזכר עד שלא הגיע אצל חנוני החנוני מעל כשיוציא כיצד יעשה נוטל פרוטה או כלי ויאמר פרוטה של הקדש בכל מקום שהיא מחוללת על זה שהקדש נפדה בכסף ובשוה כסף

ר' עובדיה מברטנורא

ביד חרש שוטה וקטן

שאינן בני שליחות. אפילו הכי הואיל ונעשית שליחותו המשלח מעל

החנוני

שקבל המעות מיד חרש שוטה וקטן, חייב כשיוציא המעות של הקדש בחפציו

ונזכר

בעל הבית קודם שהגיעו המעות ליד חנוני, וכיון שנזכר שוב אינו חייב קרבן מעילה, שאין קרבן מעילה אצל מזיד

החנוני חייב

והוא שנזכרו בעל הבית והשליח, דהשתא אין כאן שוגג אלא חנוני. אבל אם נזכר בעל הבית ולא נזכר השליח, השליח מעל שהוא שגג תחלה

כיצד יעשה

כלומר אם ידע החנוני בפרוטה זו שהיא קודש קודם שיוציאנה ונתערבה כבר עם שאר פרוטות שיש לו, כיצד יעשה ויהיה מותר להשתמש בפרוטותיו

Meilah6: 1

הַשָּׁלִיחַ שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ — בַּעַל הַבַּיִת מָעָל, לֹא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ — הַשָּׁלִיחַ מָעָל. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ”תֵּן בָּשָׂר לָאוֹרְחִים”, וְנָתַן לָהֶם כָּבֵד; ”כָּבֵד”, וְנָתַן לָהֶם בָּשָׂר — הַשָּׁלִיחַ מָעָל. אָמַר לוֹ: ”תֵּן לָהֶם חֲתִיכָה חֲתִיכָה”, וְהוּא אָמַר: ”טְלוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם”, וְהֵם נָטְלוּ שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ — כֻּלָּן מָעָלוּ. אָמַר לוֹ: ”הָבֵא לִי מִן הַחַלּוֹן”, אוֹ ”מִגְּלוּסְקְמָא”, וְהֵבִיא לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר בַּעַל הַבַּיִת: ”לֹא הָיָה בְלִבִּי אֶלָּא מִזֶּה וְהֵבִיא מִזֶּה” — בַּעַל הַבַּיִת מָעָל. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: ”הָבֵא לִי מִן הַחַלּוֹן”, וְהֵבִיא לוֹ מִגְּלוּסְקְמָא, [אוֹ: ”מִן גְּלוּסְקְמָא”,] וְהֵבִיא לוֹ מִן הַחַלּוֹן — הַשָּׁלִיחַ מָעָל.

[If] an agent carries out his assignment, the householder has committed me’ilah; [if the agent] does not carry out his assignment, the agent has committed me’ilah. How so? [If the householder] said to [his agent], “Give meat to the guests,” and [the agent] gave them liver, [or if the householder said, “Give] liver,” and [the agent] gave them meat, the agent has committed me’ilah. [If the householder] said to [his agent], “Give them each one piece [of meat],” and [the agent] said [to them], “Take two pieces each,” and they took three pieces each, they have all committed me’ilah. [If the householder] said to [his agent], “Bring me [money] from the alcove,” or “[Bring me money] from the box,” and [the agent] brought [it] to him, even though the householder says, “I only intended [for him to bring it] from this [place] and he brought it from this [other place],” the householder has committed me’ilah. However, if [the householder] said to [his agent], “Bring me [money] from the alcove,” and [the agent] brought it to him from the box, or [the householder said, “Bring it] from the box,” and [the agent] brought it to him from the alcove, the agent has committed me’ilah.

Meilah6: 2

שָׁלַח בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, אִם עָשׂוּ שְׁלִיחוּתוֹ — בַּעַל הַבַּיִת מָעַל; לֹא עָשׂוּ שְׁלִיחוּתוֹ — הַחֶנְוָנִי מָעָל. שָׁלַח בְּיַד פִּקֵּחַ, וְנִזְכַּר עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ אֵצֶל חֶנְוָנִי — הַחֶנְוָנִי מָעַל כְּשֶׁיּוֹצִיא. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? נוֹטֵל פְּרוּטָה אוֹ כֶלִי וְיֹאמַר: ”פְּרוּטָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא — מְחוּלֶּלֶת עַל זֶה”, שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְּכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כָסֶף.

[A householder] sent [consecrated money] with a deaf-mute, a deranged person, or a minor: If they carried out his assign- ment, the householder has committed me’ilah; if they did not carry out his assignment, the storekeeper has committed me’ilah. [If the householder] sent [the money] with a competent person, and remembered [that the money was consecrated] before [the agent] reached the storekeeper, the store- keeper will have committed me’ilah when he spends the money. What should he do? He takes a perutah or a utensil and says, “The consecrated perutah, wherever it is, is deconsecrated onto this,” since consecrated items can be redeemed with money or with [items that are] worth money.

Suggestions