Sheviis 4:1-2 - Mishna Yomit

פרק ד

משנה א

בראשונה היו אומרים, מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שלו, כדרך שהוא מלקט מתוך שלחברו, את הגס הגס. משרבו עוברי עברה, התקינו שיהא זה מלקט מתוך שלזה, וזה מלקט מתוך שלזה, שלא בטובה, ואין צריך לומר שיקצץ להם מזונות

ר' עובדיה מברטנורא

בראשונה כדרר שהוא מלקט מחברו את הגס הגס
הכי מפרשא מתניתין בירושלמי בראשונה היו אומרים מלקט אדם בתוך שלו את הגס הגס כדרך שמלקט בשל חבירו בין גסין בין דקין, ואע"ג דעצים ועשבים כשמלקטים אותן מתוך השדה מתקן השדה לזריעה, כשמלקט הגס כלומר העצים והעשבים הגסים ומניח את הדקין תלינן דצריך לעצים הוא ולאו לתקן את הקרקע קעביד, כדרך דתלינן במלקט בשדה חבירו בין דקין ובין גסין דלא עביד אינש לתקן שדה חבירו ומידע ידיע דלעצים הוא צריך

משרבו עוברי עבירה
שהיו מלקטין בשדותיהן בין דקים בין גסין והן אומרים בגסים לקטנו

שלא בטובה
שאין חבירו מחזיק לו טובה דהשתא ודאי לא אתי למלקט הדקין , כיון שאין חבירו מחזיק לו טובה על זה

ואין צריר לומר שיקצץ להם מזונות
שיאמר לו לקוט משדי היום ואתן לך מזונותיך, דפשיטא דאסור

-----------------------------------

משנה ב

שדה שנתקוצה, תזרע במוצאי שביעית. שנטיבה או שנדירה, לא תזרע במוצאי שביעית. שדה שנטיבה, בית שמאי אומרים, אין אוכלין פרותיה בשביעית. ובית הלל אומרים, אוכלין. בית שמאי אומרים, אין אוכלין פרות שביעית בטובה. ובית הלל אומרים, אוכלין בטובה ושלא בטובה. רבי יהודה אומר, חלוף הדברים, זו מקלי בית שמאי ומחמרי בית הלל

ר' עובדיה מברטנורא

שנתקווצה
שנטלו קוציה בשביעית

שנטייבה
שנחרשה היטב שכל העולם חורשים פעם אחת והוא חרש שתי פעמים. ומתניתין איירי בשעת הסכנה שהיתה המלכות אונסת על המס המוטל על הקרקעות והתירו לחרוש בשביעית כדי ליתן המס הקצוב מתבואתה למלך , ואם חרש שתי פעמים קנסוהו רבנן, דחרישה אחת התירו ולא שתי חרישות

או שנדיירה
שעשו ממנה דיר לבהמות שעשה בה סהר כדאמרינן בפרקין דלעיל, ולא עשה ממנו אשפות אלא הניחו כדי לזבל בו השדה

לא תזרע למוצאי שביעית
דקנסינן ליה בהני יותר מבנתקווצה

בטובה
אסור דאין מחזיקין טובה לבעלים דרחמנא אפקרינהו

חלוף הדברים
דב"ש לקולא. ואין הלכה כר' יהודה

Shevi'is4: 2

שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּצָה תִּזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שֶׁנִּטַּיְּיבָה אוֹ שֶׁנִּדַּיְּירָה לֹֹא תִזָּרַע בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. שָׂדֶה שֶׁנִּטַּיְּיבָה — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין אוֹכְלִין פֵּירוֹתֶיהָ בַּשְּׁבִיעִית. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אוֹכְלִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין אוֹכְלִין פֵּירוֹת שְׁבִיעִית בְּטוֹבָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אוֹכְלִין בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְטוֹבָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חִלּוּף הַדְּבָרִים — זוֹ מִקּוּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵית הִלֵּל.

A field which was cleared of thorns may be sown in [the year] following the seventh. [A field] which was plowed thoroughly or [in] which [animals] were penned may not be sown in [the year] following the seventh. [If] a field was plowed thoroughly — Beis Shammai say: One may not eat its produce during the seventh [year]. But Beis Hillel say: One may eat [it]. Beis Shammai say: One may not eat Shemittah produce with [an acknowledgment of] gratitude. But Beis Hillel say: One may eat with or without [an acknowledgment of] gratitude. R’ Yehudah says: The opinions are reversed — this is one of [the instances in which] the ruling of Beis Shammai is lenient while the ruling of Beis Hillel is stringent.

Shevi'is4: 1

בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: מְלַקֵּט אָדָם עֵצִים, וַאֲבָנִים, וַעֲשָׂבִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ — אֶת הַגַּס הַגַּס. מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵירָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא זֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה וְזֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה שֶׁלֹּא בְטוֹבָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר, שֶׁיְּקַצֵּץ לָהֶם מְזוֹנוֹת.

At first they used to say [that] a person may gather sticks, stones, and grasses from his [field] in the same manner that he gathers from his neighbor’s [field] — the large [ones]. When the transgressors multiplied, they instituted that each may [only] gather from another’s field without benefit, and needless to say, without apportioning food to them.

Suggestions