Uktzin 1:1-2

מסכת עוקצין

פרק א

משנה א

כל שהוא יד ולא שומר מיטמא ומטמא ולא מצטרף שומר אע"פ שאינו יד מיטמא ומטמא ומצטרף לא שומר ולא יד לא מיטמא ולא מטמא

ר' עובדיה מברטנורא

כל שהוא יד

העץ המחובר אל הפרי ואדם אוחז בו בשעה שאוכל הפרי, כגון עוקצי תפוחים ענבים ואגסים, קרויין ידות. וכן עצם שיש בראשו בשר, ואדם אוחז בעצם כדי לאכול הבשר שבראשו, הוי העצם יד לבשר

ולא שומר

לאפוקי חלק העוקץ הנוגע בפרי ודבוק לגרעין, שאותו החלק שומר הוא לפרי

מיטמא

היד, ואע"פ שאינו ראוי לאכילה, אם נגעה טומאה באוכל. דחשיב היד חיבור לאוכל וכאילו הוא גוף אחד

ומטמא

אם נגעה טומאה ביד נטמא האוכל, אע"פ שלא נגעה הטומאה באוכל. ולמדוהו רבותינו מן המקרא, דכתיב וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע וגו' טמא הוא לכם, לכל שבצרכיכם, כלומר כל דבר הצריך לאוכל מקבל טומאה כמותו וטמא ומטמא עמו

ולא מצטרף

אם היה האוכל פחות מכביצה, שאין טומאת אוכלין בפחות מכביצה, אין יד האוכל מצטרפת עמו להשלימו לכשיעור

שומר אע"פ שאינו יד

כגון קליפת הפרי ששומר אותו שלא יפסיד

מיטמא ומטמא ומצטרף

דכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע, ומאי אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין אותן לזריעה, חטין בקליפתן, ושעורים בקליפתן, דהיינו עם השומר שלהן. למאי איצטריך קרא, אי למיטמא ומטמא, השתא יד הפרי מיטמא ומטמא כדילפינן מלכם לכל שבצרכיכם, שומר מיבעי, הא לא אתא קרא אלא למצטרף עמו, דיד אינו מצטרף עמו, שומר מצטרף עמו

וכל שאינו לא יד ולא שומר

כמו שיער שבפירות

לא מיטמא ולא מטמא

ואין צריך לומר שאינו מצטרף

-------------------------------------------

משנה ב

שרשי השום והבצלים והקפלוטות בזמן שהן לחין והפיטמא שלהן בין לחה בין יבשה והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכלי שרשי החזרים והצנון והנפוס דברי ר"מ רבי יהודה אומר שרש צנון גדול מצטרף והסיב שלו אינו מצטרף שרשי המיתנא והפיגום וירקות שדה וירקות גנה שעקרן לשתלן והשדרה של שבולת והלבוש שלה ר' אליעזר אומר אף הסיג של רצפות הרי אלו מיטמאין ומטמאים ומצטרפין

ר' עובדיה מברטנורא

והקפלוטות

כרתי. חציר בלשון מקרא, בערבי כוראת, ובלע"ז פורו"ש

והפטמא שלהן

כמין פטמא של רימון שבראשן, והוי שומר ומצטרף

והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל

הוא הלב שבבצל שהזרע נולד בקצהו

שרשי החזרים

השורש של חזרת, היא חסא בלשון גמרא וכן בערבי, ובלע"ז לטוג"א

והנפוס

מין צנון הוא, אלא שעליו דומים לעלי הלפת

והסיב שלו

פירש הרמב"ם שבצדי ראש הצנון נולדים גידים דקים כמו חוטים, וחותכין אותן המוכרים ביד בשעה שמוכרין אותן, ונשארים מהן, והן נקראים סיב

והמינתא

כך שמה בלע"ז מונט"א, ובערבי נענ"ע

והפיגום

רוד"א בלע"ז, ובערבי סרא"ב

שעקרן

כדי לשתלן במקום אחר

והשדרה של שבולת

חוט האמצעי. שהחוטים דבוקים בו

והלבוש שלה

והקרום שעל גרעין החטה. וכל אלו שומרים הן לפרי

הסיג של רצפות

אבק הנדבק על ראשי הירקות ורצוף בהם כקורי עכביש. וגם הוא חשוב שומר לפרי. ואין הלכה כר' אליעזר