פרק ז
משנה א
דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשין אבל הזוב והניע והרוק והשרץ והנבלה והשכבת זרע מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן מטמאין לחין ומטמאין יבשין וכמה היא שרייתן בפושרין מעת לעת רבי יוסי אומר בשר המת יבש ואינו יכול להשרות ולחזור לכמות שהיה טהור
ר' עובדיה מברטנורא
דם הנדה. מטמאין לחין
דכתיב והדוה בנדתה, מה שזב ממנה טמא כמותה, ובשעה שזב לח הוא
ומטמאים יבשים
דכתיב דם יהיה זובה, בהוייתו יהא, ואע"פ שנתיבש
ובשר המת
מטמא יבש. דכתיב או בעצם אדם, אדם דומיא דעצם, מה עצם יבש אף בשר יבש
והניע
רוק רך שיוצא ע"י נענוע. ואני שמעתי, ליחה היורדת מן החוטם. וממעינות הזב הן והוו אב הטומאה
והשרץ
דכתיב הנוגע בהם במותם, כעין מותם, דהיינו כשהם לחים כמו שהיו בעת מותם. אבל כל זמן שהשדרה קיימת והעצמות מחוברות בשדרה, הואיל וצורתו ניכרת, כלח היא נחשב
והנבלה
דכתיב כי ימות, כעין מיתה
והשכבת זרע
שצריך שיהא ראוי להזריע
מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין
הזוב מטמא לח ולא יבש, דכתיב רר בשרו את זובו, כעין ריר שהוא לח. כמו ויורד רירו על זקנו
והניע והרוק
דכתיב וכי ירוק, ובעת שירוק לח הוא
וכמה היא שרייתן
דנימא אי הדרא בכי האי שיעורא לחין הן
בפורשים מעת לעת
אבל אי צריכי טפי מים חמים, או יותר מזמן מעת לעת, יבשין הן
ר' יוסי אומר בשר המת יבש
טהור מלטמא בכזית. אבל מטמא טומאת רקב כמלא תרווד. ואין הלכה כר' יוסי
------------------------------------
משנה ב
השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ או עד שעת כבוד וכן כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם או עד שעת הכבוס ומטמא בין לח בין יבש ר' שמעון אומר היבש מטמא למפרע והלח אינו מטמא אלא עד שעה שהוא יכול לחזור ולהיות לח
ר' עובדיה מברטנורא
מטמא למפרע
כל טהרות שנמצאו במבוי. דמבוי רשות היחיד הוא לענין טומאה, וספיקו טמא
או עד שעת כיבוד
מפני שחזקת בני ישראל בודקין מבואותיהן בשעת כיבודיהן, ואם היה שם שרץ היה רואה אותו
וכן כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע
כל טהרות שעשתה האשה מיום כבוס. אבל אותן של קודם כבוס, לא, מפני שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהן בשעת כיבוסיהן
היבש מטמא למפרע
עד שעת כיבוד. דאיכא למימר לאחר כיבוד מיד נפל
אבל הלח אינו מטמא למפרע
אלא עד שעה שנוכל לומר אם נפל באותו יום עדיין יכול להיות עכשיו לח. אבל עד שעת הכיבוד לזמן מרובה, לא, דהא לח הוא, ואי מההיא שעתה נפל, הוה מתעביד יבש. ודוקא בשרץ הוא דפליג ר' שמעון בין לח ליבש. אבל בכתם, אפילו לח מטמא למפרע עד שעת כיבוס, דאימר יבש היה ומיא הוא דנפל עליה. אבל בשרץ ליכא למימר הכי, דאי איתא דמים נפול עליה, אמרטוטי אמרטוט. ואין הלכה כר' שמעון