משנה ו
אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפי' מגוייד ואפי' גוסס זוקק ליבום ופוטר מן היבום מאכיל בתרומה ופוסל בתרומה וכן בהמה וחיה אינן מטמאין עד שתצא נפשם הותזו ראשיהם אף על פי שמפרכסים טמאין כגון זנב של לטאה שהיא מפרכסת
ר' עובדיה מברטנורא
עד שתצא נפשו
דכתיב כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות, למדך הכתוב שאינו מטמא עד שימות
מגוייד
מחותך. לשון גודו אילנא
זוקק ליבום
כל זמן שהוא גוסס יבמתו אסורה להנשא
ופוטר מן היבום
אם מת והניח בן גוסס, אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום
ומאכיל בתרומה
את אמו, אם היא בת ישראל שנישאת לכהן
ופוסל
את אמו מן התרומה, אם בת כהן לישראל היא
וכן בהמה וחיה אין מטמאין
טומאת נבילות, עד שתצא נפשם
כזנב הלטאה
כלומר למה פרכוס זה דומה, לזנב הלטאה
***************************
משנה ז
האיברין אין להן שיעור אפי' פחות מכזית מן המת ופחות מכזית מן הנבילה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין טומאתן
ר' עובדיה מברטנורא
האיברים
צריך שיהיה בהם בשר וגידים ועצמות, ובכך הוא נחשב אבר. ומיירי בין באבר שנתלש מן החי בין באבר מן המת