משנה ו
נבלי השרה טמאין ונבלי בני לוי טהורין כל המשקין טמאין ומשקה בית מטבחייא טהורין כל הספרים מטמאין את הידים חוץ מספר העזרה המרכוף טהור הבטנון והניקטמון והאירוס הרי אלו טמאים רבי יהודה אומר האירוס טמא מושב מפני שהאלית יושבת עליו מצודת החולדה טמאה ושל העכברין טהורה
ר' עובדיה מברטנורא
נבלי השירה
נבלים שמשוררים בהם. לשון נבל וכנור
טמאין
שהנבלים והכנורות חלולים הם ומנוקבים לצד הנימין להשמיע קול הנגון, ודרך המנגנים להניח בתוכן המעות שמקבצין מבני אדם הבאים לשמוע, והוי ליה מיטלטל מלא וריקן
נבלי בני לוי
המנגנים על הדוכן
טהורין
שאינן עשויין לתת בתוכן מעות, ואין עשויין לקבל
כל המשקין טמאין
כל אחד משבעה משקין שהן מים יין שמן דבש חלב דם טל, מקבלין טומאה, ומכשירין הזרעים לקבל טומאה
ומשקה בית מטבחיא
המים והדם שבבית המטבחים שבעזרה
טהורין
שהם אינם מקבלין טומאה, ולא מכשירין האוכלים לקבל טומאה
כל הספרים מטמאין את הידים
לפי שבתחלה היו מצניעים אוכלים של תרומה אצל ס"ת, דאמרי האי קודש והאי קודש, כיון דחזו דקאתו ספרים לידי פסידא, שהעכברים שהיו מצויין אצל האוכלים היו מפסידים אותן, גזרו שיהיו הספרים כל כתבי הקודש פוסלים את התרומה במגען, וגזרו עוד שהידים הנוגעות בספרים יהיו שניות לטומאה ופוסלות את התרומה
מספר העזרה
ספר תורה שכהן גדול קורא בו בעזרת נשים ביום הכיפורים. דליכא למיחש שמא ישימו אוכלים של תרומה אצלו, מפני מוראו וחשיבותו
מרכוף
סוס של עץ שעושים הליצנים לרכוב עליו לצחק בו
הבטנון
כלי נגון גדול, שהמנגן בו סומכו על בטנו. וקורים לו בלע"ז ציטר"א
הנקטמון
מין כלי של נגון עשוי בצורת רגל של עץ שעושה מי שנחתכה רגלו
והארוס
עשוי כמין נפה שדפנותיה עגולות ושוטחין על פיו עור דק ומכין עליו במקל ומוציא קול צלול. ובלע"ז טמבור"ו
טמא מושב
אם ישב עליו זב וזבה נדה ויולדת, נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים. דכלי המיוחד לישיבה הוא
שהאלית
כלומר המקוננת ומיללת יושבת עליו, לפי שרגילין לספוד ולקונן ע"י נגון של אותו כלי. וכן המנהג היום בארצות הישמעאלים
אלית
לשון אלי כבתולה חגורת שק ואין הלכה כר' יהודה
מצודת החולדה טמאה
שיש עליה צורת כלי. משא"כ למצודת עכבר
----------------------------
פרק טז
משנה א
כל כלי עץ שנחלק לשנים טהור חוץ משלחן הכפול ותמחוי המזנון והאפיפורין של בעלי הבית רבי יהודה אומר אף המגס וקוד הבבלי כיוצא בהן כלי עץ מאימתי מקבלין טומאה המטה והעריסה משישופם בעור הדג גמר שלא לשוף טמאה רבי מאיר אומר המטה משיסרג בה שלשה בתים
ר' עובדיה מברטנורא
כל כלי עץ. שלחן הכפול
עשוי חוליות או פרקים, ולאחר שמסירים אותו כופלים חוליותיו או פרקיו זו על זו, וכל חוליא הויא כלי בפני עצמה
ותמחוי המזנון
קערה גדולה מאד ובתוכה קערות קטנות, ונותנים בכל קערה מן הקטנות מין אחד של תבשיל. ולפי שיש בתוכה מינים הרבה, נקרא תמחוי המזנון. תרגום למינו לזנוהי
אפיפורין
כסא של פרקים
המגס
תרגום קערה מגיסתא
וקוד הבבלי
כמין קערה של עץ. ולשון חכמים הוא, במקדה בזויה, פירוש קערה בזויה. וכל הכלים הללו אע"פ שנחלקו נשאר לכל חלק מהם צורת כלי. ואין הלכה כר' יהודה
משישופם בעור הדג
להסיר קסמין שבהם. דקודם לכן לא חזו למלאכתן, שמשרטים את הבשר. אבל אם אינן מחוסרין אלא שיפה של צחצוח ומריקה, הא קיימא לן דגולמי כלי עץ שעתיד לשבץ ולשוף טמאין
גמר שלא לשוף
שגמר בלבו להשתמש בהם אע"פ שלא ישוף עוד
שלשה בתים
כשמסרגים המטה בחבלים, בין כל חבל לחבל קרוי בית. ואין הלכה כר' מאיר