משנה ה
חרסין שנשתמש בהן משקין טמאין ונפלו לאויר התנור הוסק התנור טמא שסוף משקה לצאת וכן בגפת חדשה אבל בישנה טהור ואםידוע שיוצא מהן משקין אפילו לאחר שלש שנים נטמא
ר' עובדיה מברטנורא
חרסים שנשתמש בהן משקין טמאים
כגון עביט של מימי רגלים של זב ושל זבה שנשבר וחרסיו בלעו מימי רגליהם. ומיירי כגוןשהדיחום במים שלש פעמים שלא נשאר בהן משקה טמא. דאי לא הדיחום, נטמא התנור מחמת המשקים הדבוקין בדפנותיו כאילו הןבעין
שסוף משקה לצאת
כלומר, דרך משקה לצאת ע"י ליבון החרסים, וכיון שהיו אלו החרסים בתנור בשעת הסיקו יצאו המשקין מהןוטמאו התנור מאוירו
גפת
פסולת של זיתים לאחר שהוציאו שמנן
חדשה
תוך שנים עשר חודש
ישנה
לאחר שנים עשר חודש, דבסתמא יצא כל המשקה שבהן
--------------------------
משנה ו
הגפת והזגין שנעשו בטהרה והלכו עליהם טמאים ואח"כ יצאו מהן משקין טהורין שמתחלתן נעשו בטהרה כוש שבלע את הצינוראמלמד שבלע את הדרבן לבינה שבלעה את הטבעת והן טהורים נכנסו לאהל המת נטמאו הסיטן הזב נטמאו נפלו לאויר התנור טהורטמאוהו נגע בהן ככר של תרומה טהור
ר' עובדיה מברטנורא
והלכו עליהן טמאים
בני אדם טמאים
טהורים
שלא נטמאו בדריסתן, כיון שלא נקרא עליהם שם טומאה בעולם
כוש
פלך שהאשה טווה בו ויש ברזל עקום בראשו ושמו צינורא, ופעמים נשקע הברזל בתוך העץ וכולו מכוסה בעץ
מלמד
מקל ארוך ובראשו כעין מסמר דק, ומדריכים בו הפרה לתלמיה, לכך הוא קרוי מלמד הבקר. והמסמר שבראשו קרוי דרבן, כמודברי חכמים כדרבונות
ולבינה שבלעה את הטבעת
שגבל הטבעת בטיט הלבינה ונצרפה עמה בכבשן
נכנסו לאוהל המת
כשהן בלועים וטמונים בתוך הכוש או בתוך המלמד או בתוך הלבינה
נטמאו
שאין מציל באוהל המת וכן מיד כלי חרס אלא כלי שיש לו תוך, והאי לא דמי אלא לעצם כשעורה הכרוך בסיב
הסיטן הזב
אע"פ שלא נגע בהן אלא שהכריען
נטמאו
שהזב מטמא בהיסט. אפילו המוקף צמיד פתיל מיטמא בהיסט, כל שכן האי
נגע בהן ככר של תרומה
כשהן בלועין
טהור
הככר. ואע"פ שהוא של תרומה ושני פוסל בו. ואפילו הברזל הבלוע הוא אב הטומאה לא אמרינן נעשה העץ המכסה אותו ראשוןאו שני ויהיה הככר שלישי ונפסל, אבל מטמאים את התנור ואע"פ שהן בלועין, לפי שהתנור מיטמא מאוירו ואפילו לא נגעה הטומאה בו,וטומאה בלועה מטמאתו כדפרישנא בפרקין דלעיל