משנה ג

וכמה ישהה האוכלן כאילו אכלן קליות דברי רבי מאיר וחכמים אומרים עד שישהה מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין שתה רביעית יין ונכנס למקדש ושהה כדי אכילת פרס רבי אליעזר אומר אם הפסיק בה או שנתן לתוכו מים כל שהוא פטור

ר' עובדיה מברטנורא

כמה ישהה האוכלן

לשני חצאי זיתים דאמרינן מצטרפין

כאילו אוכלן קליות

רואין אותן כאילו נתפרדו לפירורין דקין כקליות ואוכלן אחת אחת בסמוך זו אחר זו, ובההיא משערינן אם אכל חצי זית והפסיק ולאחר שעה אכל חצי זית אחר, אם שהה מתחילה ועד סוף כדי אכילת קליות בסמוך זו לזו, מצטרפין. אבל אם לא הפסיק מאכילה אלא ששהה בלעיסתן ובליעתן אפילו כל היום כולו, מצטרפין לדברי ר' מאיר

וחכמים אומרים עד שישהה מתחילה ועד סוף כדי אכילת פרס

כלומר אפילו לא הפסיק בין אכילת חצי זית לאכילת חצי האחר, אלא ששהה בלעיסת שני חצאי זיתים כדי אכילת פרס מתחילת האכילה עד סוף בליעתן, מצטרפין. ביותר מכדי אכילת פרס, אין מצטרפין. והלכה כחכמים

פרס

לשון פרוסה. והוא חצי ככר של עירוב, משלש ככרות לקב, שכל ככר שמונה ביצים, נמצא חצי ככר ארבע ביצים. כך פירשו רבותי. ורמב"ם אומר שהוא שלש ביצים

אכל אוכלים טמאים

האוכל אוכלים טמאים כחצי פרס שהוא שני ביצים לפירוש רבותי, ולדברי רמב"ם ביצה ומחצה, נפסלה גווייתו מלאכול בתרומה. וכן השותה משקין טמאים כרביעית, נפסלה גווייתו מלאכול בתרומה עד שיטבול. והשותה רביעית יין ונכנס למקדש, חייב כרת. והשתא קאמר, שאם שהה באכילת חצי פרס של אוכלים טמאים, או בשתיית רביעית של משקין טמאין, כדי אכילת פרס, מצטרפין לכשיעור ונפסלה גווייתו מלאכול בתרומה. ואם שהה יותר משיעור זה, אין מצטרפין. והוא הדין לשיעור רביעית יין של כניסת מקדש, שאם שהה בשתייתו כדי אכילת פרס או פחות, חייב. יותר על כן, פטור

אם הפסיק בה

שלא שתה כל הרביעית בבת אחת ונכנס למקדש, פטור, דכתיב יין ושכר אל תשת, יין דרך שכרותו. ואם אינו שותהו בבת אחת, אין זה דרך שכרותו. וכן אם נתן בו מים. והלכה כר' אליעזר. והני מילי בשותה רביעית ממש, אבל שתה יותר מרביעית, מודה רבי אליעזר דחייב אפילו לא שתה כולו בבת אחת

---------------------

משנה ד

יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד טמא שאכל את החלב והיה נותר מן מוקדשים וביום הכפורים רבי מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב אמרו לו אינו מן השם

ר' עובדיה מברטנורא

ארבע חטאות

חד משום חלב, וחד משום אוכל קודש בטומאה, וחד משום נותר, וחד משום יום הכפורים. והא דקיימא לן בכל התורה כולה דאין איסור חל על איסור, הני מילי באיסור גרידא, כגון האוכל נבילת בהמה טמאה אינו חייב משום נבילה לפי שהוא איסור גרידא שאינו לא כולל ולא מוסיף. אבל הכא, אדם שהיה מתחילה טהור, היה אסור בחלב ומותר בשאר בשר של קדשים. נעשה טמא, מגו דנאסר בשאר חתיכות של בשר קדשים משום טומאה, אתסר נמי בחלב אע"פ שהיתה אסורה מתחילה, והיינו איסור כולל, שהאיסור האחרון כולל ואוסר דברים אחרים על האדם שהיו מותרים לו מתחילה. ומיהו לא אתוסף אסורא אחפצא, אלא אגברא אתוסף איסורא לגבי אחריני וגריר וכייל נמי להאי באסוריה. נעשה זה החלב נותר, היינו איסור מוסיף, דמעיקרא להדיוט אסור ולגבוה שרי, כיון שנעשה נותר נוסף איסור על החתיכה עצמה ליאסר אפילו לגבוה. ומתוך שחל עליה שם איסור נותר לאסרה לגבוה, חל עליה נמי שם נותר לגבי הדיוט להתחייב עליה משום נותר, אע"ג דבלאו הכי היתה אסורה להדיוט. חל עליה יום הכפורים, מגו דאתוסף איסורא לגבי גברא לאסרו בחולין שהיו מותרים לו קודם יום הכפורים, גורר וכולל נמי להאי חלב של מוקרשים בהדיה להתחייב עליו משום יום הכיפורים

ואשם אחד

אשם מעילות על שנהנה מן הקדש בשוגג. ואף זה איסור מוסיף, דאתוסף איסורא על חפצא, דקודם דהקדישה היה חלב זה אסור באכילה ומותר בהנאה, אקדשה, נאסרה אפילו בהנאה, ומתוך שחל שם הקדש על החלב לאסרו בהנאה, חל עליו נמי להתחייב באכילתו משום נהנה מן ההקדש

אם היה בשבת והוציאו בפיו

כשהיה אוכלו

חייב

גם על ההוצאה. ובגמרא מפרש דהכי קאמר, אם היה יום הכפורים שחל להיות בשבת והוציאו, חייב שתים על ההוצאה, משום שבת ומשום יוה"כ, ששניהם באים כאחד, שבשעה שקדש היום לשבת קדש נמי ליוה"כ. וכשם שעירוב והוצאה לשבת כך עירוב והוצאה ליוה"כ. ואיסור חל על איסור באיסור בת אחת

אינו מן השם

כלומר תנא לא קחשיב אלא חטאות הבאות מפני אכילה, והאי מפני הוצאה הוא