Erchin 2:3-4 - Mishna Yomit

משנה ג

אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה במקדש ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה אין פוחתין משני נבלין ולא מוסיפין על ששה אין פוחתין משני חלילין ולא מוסיפין על שנים עשר ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח בשחיטת פסח ראשון ובשחיטת פסח שני וביום טוב ראשון של פסח וביום טוב של עצרת ובשמנה ימי החג ולא היה מכה באבוב של נחשת אלא באבוב של קנה מפני שקולו ערב ולא היה מחליק אלא באבוב יחידי מפני שהוא מחליק יפה

ר' עובדיה מברטנורא

אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש

במסכת סוכה פרק החליל הן מפורשים. והא דתנן ולא מוסיפין על ארבעים ושמונה, לאו דוקא, דזמנין דמוסיפין עד שבעה וחמשים תקיעות כשחל ערב פסח להיות בשבת, ומשום דלא שכיח כולי האי לא חשיב ליה

אין פוחתים משני נבלים

לשני לוים

ולא מוסיפים על ששה

לא אתפרש טעמא

חלילין

מין כלי זמר שקולו נשמע למרחוק. צלמילי"ש בלע"ז, ובערבי מזמאר"י

ולא מוסיפין על שנים עשר

כנגד שנים עשר יום בשנה שהחליל מכה בהן לפני המזבח. ולשון מכה נופל בחליל, לפי שהוא עשוי נקבים ומכה באצבעו על הנקבים להנעים הקול

בשחיטת הפסח

בארבעה עשר בניסן שהיו קורין ההלל בעזרה בשעת שחיטה, כדאמר בפרק תמיד נשחט

אבוב

הקנה הדק שבראש החליל. ובגמרא מוכח דחליל גופיה קרוי אבוב

שקולו ערב

כשהוא של קנה, יותר משל נחושת. ודוקא חליל שמכה לפני המזבח על הקרבן הוא שדוחה את השבת וכל שכן יום טוב. אבל חליל של בית השואבה לא היה דוחה לא את השבת ולא את יו"ט, כדמוכח בסוכה פרק החליל

לא היה מחליק אלא באבוב יחידי

כשהיה מגיע לסיים הנעימה היה אחד מן החלילים מאריך לאחר שסיימו האחרים, שזהו חילוק יפה יותר משאילו יסיימו שניהם כאחד. וחילוק היינו סיום השמעת קול הנעימה. ובשעת ההקרבה היה שיר זה, והיו הלוים משוררים בפה את ההלל באותן שנים עשר ימים, והחלילים היו מחללים. אבל בשאר ימים היו מהללים בצלצל וכנורות. והשיר היה השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש בראשון היו אומרים לה' הארץ ומלואה וכל המזמור, בשני גדול ה' ומהלל מאד וגו', וכן כולם

————————

משנה ד

ועבדי הכהנים היו דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר משפחות בית הפגרים ובית צפריה ומאמאום היו משיאין לכהונה רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר לוים היו

ר' עובדיה מברטנורא

ועבדי כהנים היו

אותן המכים בחליל. דסבירא ליה לר' מאיר אין מעלים מן הדוכן ליוחסים ולא למעשרות, הלכך לא אכפת לן אם היו עבדים

בית הפגרים ובית צפריא

שם משפחות מיוחסות

ומאמאום

שם מקום

משיאין לכהונה

כהנים היו נושאים את בנותיהן, שמשפחות מיוחסות שבישראל היו. ור' יוסי סבר דמעלין מן הדוכן ליוחסים, הלכך אי לאו דמיוחסין היו לא הניחום לנגן על הדוכן

רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר לוים היו

רבי חנניא בן אנטיגנוס סבר מעלין מן הדוכן למעשרות, הלכך לוים היו. ולא פליגי אלא במנגנים בכלי זמר, אבל בשיר שבפה כולי עלמא מודו דאין אומרים שיר בפה על הקרבן אלא לוים, דכתיב גבי לוים שרת בשם ה' אלהיו, איזהו שירות שהוא בשם ה', הוי אומר זה השיר. והלכה כר' יוסי

Erchin2: 3

אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעָה בַּמִּקְדָּשׁ, וְלֹא מוֹסִיפִין עַל־אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי נְבָלִין, וְלֹא מוֹסִיפִין עַל־שִׁשָּׁה. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי חֲלִילִין, וְלֹא מוֹסִיפִין עַל־שְׁנֵים עָשָׂר. וּבִשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ: בִּשְׁחִיטַת פֶּסַח רִאשׁוֹן, וּבִשְׁחִיטַת פֶּסַח שֵׁנִי, וּבְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל־פֶּסַח, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁל־עֲצֶרֶת, וּבִשְׁמֹנַת יְמֵי הֶחָג. וְלֹא הָיָה מַכֶּה בְּאַבּוּב שֶׁל־נְחֹשֶׁת, אֶלָּא בְּאַבּוּב שֶׁל־קָנֶה, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב. וְלֹא הָיָה מַחֲלִיק אֶלָּא בְאַבּוּב יְחִידִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲלִיק יָפֶה.

We do not [blow] less than twenty-one trumpet blasts in the Temple, nor more than forty-eight. We do not [use] less than two lyres, nor more than six. We do not [use] less than two flutes, nor more than twelve. On twelve days during the year, the flute plays before the Altar: During the slaughtering of the first pesach offering, and during the slaughtering of the second pesach offering, and on the first Yom Tov of Pesach, and on the Yom Tov of Shavuos, and on the eight days of the Festival. And he would not play a copper flute, but a reed flute, because its sound is pleasant. And he would conclude with only a single flute, because it would make for a better close.

Erchin2: 4

וְעַבְדֵי הַכֹּהֲנִים הָיוּ; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִשְׁפְּחוֹת בֵּית הַפְּגָרִים וּבֵית צִפָּרְיָה, וּמֵאֶמָּאוֹם הָיוּ, מַשִּׂיאִין לַכְּהֻנָּה. רַבִּי חֲנַנְיָּא בֶּן־אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: לְוִיִּם הָיוּ.

They were the slaves of the Kohanim; [these are] the words of R’ Meir. R’ Yose says: They were the families of Beis Hapegarim and Beis Tzipporiah, and from Emmaum, from which Kohanim would marry. R’ Chananya ben Antignos says: They were Levites.

Suggestions