Bechoros 3:4-4:1

 

משנה ד

 שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין דברי רבי יהודה אמר רבי יוסי לא בזה התיר עקביא אלא בשער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך מת בזה עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין הצמר המדובלל בבכור את שהוא נראה מן הגיזה מותר ואת שאינו נראה מן הגיזה אסור

ר' עובדיה מברטנורא

עקביא בן מהללאל מתיר

הצמר בהנאה לכהן

 

וחכמים אוסרים

דאי שריית ליה צמר הנושרת מחיים אתי לאשהויי לבכור כדי שתשיר צמרו כל שעה, ואתי בה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו, ופסולי המוקדשין אסירי בגיזה ועבודה דכתיב תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה

 

לא בזה התיר עקביא

כלומר לא בזה עקביא מתיר וחכמים אוסרים, דבשחטו דברי הכל שרי, דמגו דמהניא שחיטה לצמר המחובר בו להתירו לאחר שחיטה מהניא נמי לתלוש ומונח בחלון. ולא נחלקו אלא במת, דאותו צמר המחובר בו טעון קבורה, עקביא מתיר לצמר שנשר ממנו כשהוא בחיים, וחכמים אוסרים, גזירה שמא ישהנו כדי ליהנות בצמר שנושר ממנו כל שעה ואתי למיעבד ביה גיזה ועבודה. ופסק ההלכה, דאפילו לאחר שחיטה צמר שנשר ממנו בחיים אסור

 

צמר המדובלל

שלא נתלש לגמרי אבל מחובר הוא עם הצמר ואינו נופל

 

את שנראה עם הגיזה

כשישחטנו וגוזזו לאחר שחיטה, ויהא הצמר המדובלל נבלל עם שאר הגיזה ואינו נראה כמופרש ממנה, מותר כשאר הגיזה

 

ושאינו נראה עם הגיזה

שיצא חוץ יותר מדאי וניכר לכל מן הגיזה

 

אסור

כמי שנשר לגמרי קודם שחיטה. וסתמא כרבנן דפליגי עליה דעקביא דהלכתא כותייהו

 ——————————— 

פרק ד

 

משנה א

עד כמה ישראל חייבים להיטפל בבכור בבהמה דקה עד שלשים יום ובגסה חמשים יום רבי יוסי אומר בדקה שלשה חדשים אמר לו הכהן בתוך זמן זה תנהו לי הרי זה לא יתנו לו אם היה בעל מום אמר לו תן לי שאוכלנו מותר ובשעת המקדש אם היה תמים אמר לו תן לי שאקריבנו מותר הבכור נאכל שנה בשנה בין תמים בין בעל מום שנאמר (דבריםט"ו) לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה

 

ר' עובדיה מברטנורא

עד כמה. להטפל בבכור

להתעסק בגידולו קודם שיתנהו לכהן

 

בדקה עד שלשים יום ובגסה עד חמשים

בגמרא ילפינן לה מדכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי, וסמיך ליה כן תעשה לשורך לצאנך, ורמינן שורך המוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם, וצאנך המאוחר לבכור בניך שהוא מאוחר, ומלאתך ודמעך שהם הביכורים קרבים לחמשים יום, שהתבואה מבושלת בפסח ואין מביאין בכורים עד עצרת דכתיב וחג הקציר ביכורי מעשיך, וכמו שאתה עושה למלאתך ודמעך שאינך מביאם אלא לסוף חמשים יום, כן תעשה לשורך שלא תביאנו עד חמשים יום, וכדרך שאתה עושה לבכור בניך דכתיב ביה ופדוייו מבן חודש תפדה, כן תעשה לצאנך שלא תביאנו עד שלשים יום

 

בדקה שלשה חדשים

לפי שטיפולה מרובה, ששיניה דקות ואינה יכולה לאכול עשב, ואם לא תהיה עם אמה תמות. ואין הלכה כרבי יוסי

 

לא יתנו לו

דכיון דעל ישראל רמיא ליטפל בו חמשים יום ואמר לו כהן בתוך זמן זה תנהו לי וארענו, דומה כמי ששוכרו, שהוא מצילו מן הטורח על מנת שיתננו לו ולא לכהן אחר, ודומה לכהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו התרומות, ותניא כהנים ולוים המסייעים בבית הגרנות אין נותנין להם תרומות ומעשרות. אבל אם היה בעל מום ואמר לו תן לי שאוכלנו, הואיל וחזי ליה לא הוי ככהן המסייע בבית הגרנות

 

בין תמים בין בעל מום

בין בזמן המקדש ובין עכשיו, כל שנה דידיה רשאי לקיימו. ובכור בעל מום ילפינן שהוא ניתן לכהן ואוכלו במומו מדכתיב ובשרם יהיה לך, לשון רבים, אחד בכור תם ואחד בכור בעל מום