משנה ג


המפשיט בבהמה ובחיה בטהורה ובטמאה בדקה ובגסה לשטיח כדי אחיזה ולחמת עד שיפשיט את החזה המרגיל כולו חבור לטומאה ליטמא ולטמא עור שעל הצואר ר' יוחנן בן נורי אומר אינו חבור וחכמים אומרים חבור עד שיפשיט את כולו


ר' עובדיה מברטנורא


בטהורה ובטמאה


בין שהיא טהורה שחוטה והמפשיט טמא, בין שהיא נבילה טמאה והמפשיט טהור, אם מפשיטו לעשות מן העור שטיח דהיינו מצע להציע על גבי המטה או על גבי שלחן, כגון שקורע וחותך העור כולו לארכו מראש הבהמה ועד זנבה, ומתחיל להפשיט העור, הוי חבור יד להוציא טומאה מן הנבילה אם נוגע אדם טהור בעור, ולהכניס טומאה לבשר אם טהורה היא


עד כדי אחיזה


שהן שני טפחים. וטפי מהכי לא הוי יד להכניס ולהוציא טומאה, ואם הבשר טהור ונגעה טומאה ביותר משני טפחים אלו לא נטמא הבשר, ואם הבשר נבילה ונגע טהור ביותר משני טפחים הללו לא נטמא הטהור


ולחמת


אם לא חתך העור מתחלה לארכו אלא מפשיטו כפול לצורך חמת, מתחיל מצואר והופכו כלפי זנבה


עד שיפשיט את החזה


הוי חבור. והנוגע בעור כנוגע בבשר בין ליטמא בין לטמא. מפני שהחזה קשה להפשיט מכל האברים


המרגיל


שמתחיל מרגלי הבהמה להפשיט ומפשיטו כפול לצורך חמת


כולו חבור


מפני שהחזה לסוף הפשטו הוא לפיכך כולו חבור עד החזה, והנוגע בעור המופשט כנוגע בבשר בין ליטמא בין לטמא


עור שעל הצואר


מעצמו נפשט, לפיכך אינו חבור לעשות המופשט הראשון חבור כדרך שהחזה עושה


וחכמים אומרים וכו'


והלכה כחכמים


----------------------------------


משנה ד


עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדו טמא היו עליו כשני חצאי זיתים מטמא במשא ולא במגע דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר לא במגע ולא במשא ומודה רבי עקיבא בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא ומפני מה רבי עקיבא מטהר בעור מפני שהעור מבטלן


ר' עובדיה מברטנורא


עור שיש עליו כזית בשר


במקום אחד


הנוגע בציב היוצא ממנו


רצועה ותלתול היוצא מאותו בשר ותלוי ודבוק במקצת. ובאותו ציב ליכא כזית אבל מעורה הוא לכזית


ובשערה


שבעור כנגד אותו בשר


טמא


דשערה הוי שומר


מטמא במשא


שהרי נשא כזית נבילה


ולא במגע


דאי אפשר ליגע ביחד, ושתי נגיעות אינן מצטרפות


לא במגע ולא במשא


כדמפרש טעמא בסיפא שהעור מבטלן


ומודה ר"ע


דאע"ג דלא הוי כזית מעורה במקום אחד, בכהאי גוונא כגון שתחב שני חצאי זיתים בקיסם, כלומר עץ דק, והסיטן, שהוא טמא. והלכה כר"ע


Chulin9: 3
הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה: לְשָׁטִיחַ — כְּדֵי אֲחִיזָה; וּלְחֵמֶת — עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת הֶחָזֶה. הַמַּרְגִּיל — כֻּלּוֹ חִבּוּר לְטֻמְאָה, לִטַּמֵּא וּלְטַמֵּא. עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר — רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אֵינוֹר חִבּוּר; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חִבּוּר, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כֻּלּוֹ.
[If] one flays either an animal or a beast, either kosher or nonkosher, either small or large, for a spread — enough to grasp it; for a flask — until he flays the breast. [If] he flays it from the feet, it is all [considered] attached as regards tumah, both to contract tumah and to convey tumah. The skin on the neck — R’ Yochanan ben Nuri says: It is not [considered] attached, but the Sages say: It is [considered] attached until he flays it completely.
Chulin9: 4
עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר: הַנּוֹגֵע בְּצִיב הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ, וּבְשַׂעֲרָה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ — טָמֵא. הָיוּ עָלָיו כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים — מְטַמֵּא בְמַשָּׂא וְלֹא בְמַגָּע, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל; רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא בְמַגָּע וְלֹא בְמַשָּׂא. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים שֶׁתְּחָבָן בְּקֵיסָם וֶהֱסִיטָן, שֶׁהוּא טָמֵא. וּמִפְּנֵי מַה רַבִּי עֲקִיבָא מְטַהֵר בָּעוֹר? מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר מְבַטְּלָן.
[If] a hide has an olive’s volume of flesh on it, one who touches a shred that protrudes from it or a hair that is opposite it is tamei. [If] there were two half-olive-sized pieces [of flesh] on it, it conveys tumah through carrying but not through contact; [these are] the words of R’ Yishmael. R’ Akiva says: Neither through contact nor through carrying. But R’ Akiva agrees that [if] one thrust a chip through two half-olive-sized pieces and moved them, he is tamei. Then why does R’ Akiva declare them tahor [when they are] on the hide? Because the hide renders them negligible.