Chulin 5:3-4

משנה ג

השוחט ונמצא טרפה השוחט לעבודה זרה והשוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה רבי שמעון פוטר וחכמים מחייבין השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו [שנים שלקחו פרה ובנה איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון ואם קדם השני זכה שחט פרה ואחר כך שני בניה סופג שמונים שחט שני בניה ואחר כך שחטה סופג את הארבעים שחטה ואת בתה ואת בת בתה סופג שמונים שחטה ואת בת בתה ואחר כך שחט בתה סופג את הארבעים סומכוס אומר משום רבי מאיר סופג שמונים בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל יש לו ריוח אין צריך להודיעו ומודה רבי יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיע בידוע ששניהם שוחטין ביום אחד

ר' עובדיה מברטנורא

פרת חטאת

פרה אדומה. דלאו לאכילה היא

ושור הנסקל

לאחר שנגמר דינו. דקיימא לן דאסור בהנאה אפילו שחטו

ועגלה ערופה

דסבירא ליה דנאסרת מחיים ואפילו שחטה אסורה. ובגמרא מסיק דפרת חטאת ועגלה ערופה אינה משנה. דשניהן הויא שחיטתן שחיטה ראויה, וצריך להסירן מן המשנה דלא פטר בהו ר' שמעון

וחכמים מחייבין

האי דמחייבי חכמים בשוחט לעבודה זרה, לא שנו אלא ששחט ראשון לע"ז ובא שני ושחט לשלחנו לאכול, אבל ראשון לשלחנו ושני לע"ז, דבהך שחיטה בתרייתא דמיחייב עלה משום אותו ואת בנו אתי נמי דין קטלא עלויה, פטור ממלקות, דקם ליה בדרבה מיניה, דתרתי לא עבדינן ביה. ופעמים שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז חייב, כגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום ע"ז, דכיון דלא אתרו ביה משום ע"ז לא מיקטל, ולוקה משום אותו ואת בנו. והלכה כחכמים

ונתנבלה בידו

שלא מדעת

והנוחר

שתוחב הסכין בנחיריו וחותך

והמעקר

שעוקר הסימנים ממקום חיבורן ואינו שוחטן

פטור

ואפילו לרבנן. ולא דמיא לשחיטה דלעיל, דהתם שחיטה מעליא איכא ודבר אחר גורם לה ליפסל, אבל הכא ליכא שחיטה כלל

איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון

אם באו לב"ד, שבא האחד לשחוט וחבירו מעכב עליו ואומר אני צריך יותר ממך, אנו אומרים להם הלוקח ראשון ישחוט, שעל מנת כן לקח, שאילו לא מכרה בעל הבית לשני ועכבה לעצמו היה הלוקח שוחט. שכך שנינו בתוספתא, הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית, שעל מנת כן לקח

ואם קדם השני זכה

שהקדים בעצמו כדי שלא יבוא לידי איסור, ויש לו ריוח שאוכל היום בשר

סופג שמונים

דעל כל בן ששוחט עובר בלאו

סופג את הארבעים

דאין כאן שחיטת איסור אלא אחת

שחטה ואת בתה ואח"כ את בת בתה

יש כאן שני אותו ואת בנו

שחטה ואת בת בתה

אין כאן עדיין איסור

ואח"כ שחט את בתה

ויש בשחיטה זו שני איסורים, אותו ואת בנו משום אמה, ובנו ואותו משום בתה של זו שכבר נשחטה

סופג ארבעים

דחד לאו הוא וחדא התראה וחד מעשה

סומכוס אומר סופג שמונים

דסבירא ליה לסומכוס דמיחייב בהתראה אחת ובלאו אחד שתי מלקיות. והוא הדין לרישא דקתני שחט שני בניה ואח"כ שחטה סופג ארבעים, לסומכוס סופג שמונים. וכך היא בתוספתא, שחט חמשה בניה ואח"כ שחטה סומכוס אומר משום ר"מ חייב משום חמשה לאוין

בארבעה פרקים בשנה

דרך ישראל לעשות סעודות בארבעה פרקים הללו, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשחוט מיד, לפיכך המוכר בהמה לחבירו ומכר תחלה אמה או בתה בו ביום, צריך שיאמר לשני דע לך שהיום מכרתי אמה לשחוט או בתה מכרתי לשחוט, שמא כבר נשחטה

ביום טוב האחרון של חג

היו מרבים בשמחה מפני שרגל בפני עצמו הוא וחביב עליהן. והאי דלא חשיב ערב יום טוב ראשון של חג, משום דכולי עלמא טרידי בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות בשחיטה

אף ערבי יום הכיפורים בגליל

ולא ביהודה ובשאר ארצות, שלא היו אוכלים ערב יום הכיפורים אלא בשר עוף ודגים כדמוכח בבראשית רבה גבי ההוא חייטא דזבן נונא

בזמן שאין לו ריוח

הפסק בינתיים, שמכר האם היום

אבל יש לו ריוח

שמכר את הראשונה אתמול והשניה היום

אין צריך להודיעו

שאני אומר אתמול שחטה הראשון. פירוש אחר, בזמן שאין לו ריוח שהוא נחפז ומהיר לקנות שמראה שרוצה לשחוט היום. אבל יש לו ריוח שאינו נחפז בקנייתו, אינו חייב להודיעו, דשמא לצורך יום אחר הוא קונה. ורבי יהודה לפרושי מלתיה דת"ק אתי ולא לאפלוגי עליה

ומודה ר' יהודה

אע"פ שלקח זה היום וזה למחר. ולפירוש השני, אף על פי שאינו נחפז ומהיר לקנות

את האם לחתן ואת הבת לכלה

אורחא דמלתא נקט, דאורח ארעא לעשות סעודה טפי בבית החתן מבבית הכלה, הלכך האם לחתן שהיא גדולה, והבת שהיא קטנה לכלה

--------------------------------

משנה ד

בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו אפילו שור שוה אלף דינרין ואין לו ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט לפיכך אם מת מת ללוקח אבל בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת מת למוכר

ר' עובדיה מברטנורא

משחיטין את הטבח בעל כרחו

שאם קיבל דינר מלוקח ליתן לו בדינר ב

אפילו שור שוה אלף זוז

שוחטו בעל כרחו, אף על פי שאין לו לוקחים לשאר הבשר. לפי שדבר תורה מעות קונות ומעת שקיבל המוכר הדינר קנה הלוקח הבשר. ולא תקנו חכמים שמשיכה קונה ולא מעות אלא גזירה שמא יאמר לו מוכר לקונה נשרפו חטיך בעליה. דאי מוקמת להו לפירי באחריות הלוקח משנתן המעות, אי מתרמי דליקה בבית המוכר שהפירות שם לא טרח לאצולינהו. אבל לאחר שמשך מסתמא ממטי להו לביתיה. ובארבעה פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שהמעות קונות

לפיכך אם מת מת ללוקח

ומפסיד לדינר שהרי ברשותו מת

אינו כן

דבעינן משיכה וכל זמן שלא משך חוזר בו הטבח