Menachos 13:9-10 - Mishna Yomit

משנה ט

שור זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו שנים שני שוורים אלו עולה ונסתאבו אם רצה יביא בדמיהם אחד רבי אוסר איל זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו כבש כבש זה עולה ונסתאב אם רצה יביא בדמיו איל רבי אוסר האומר אחד מכבשי הקדש ואחד משוורי הקדש היו לו שנים הגדול שבהן הקדש שלשה הבינוני שבהן הקדש פירשתי ואיני יודע מה פירשתי או שאמר אמר לי אבא ואיני יודע מה הגדול שבהן הקדש

ר' עובדיה מברטנורא

ונסתאב

שנפל בו מום. דבעל מום אקרי טמא כדכתיב ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה', ובבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר, כדפרשינן בפרקין דלעיל

אם רצה יביא בדמיו שנים

ולא דמי לרישא דאמרינן שור במנה והביא שנים במנה לא יצא, דהתם דאמר הרי עלי שור במנה חייב עד שיביאנו, אבל הכא בשור זה ונסתאב שאני, דכיון דאמר שור זה אקריב עולה ונסתאב, אזל ליה נדריה, דתו לא מצי לקיומיה

רבי אוסר

לכתחלה. אבל אם הביא יצא. דכיון דאמר זה, אינו חייב באחריותו. ואין הלכה כרבי

הבינוני שבהן הקדש

אף הבינוני שבהן הקדש. דכי יש לו שנים, הגדול הקדש, שהמקדיש בעין יפה מקדיש ומסתמא מוטב שבהן הקדיש דכתיב מבחר נדריכם. וכי יש לו שלשה, חוששין אף לבינוני, דלא ידעינן אהי מינייהו חל ההקדש, אי אגדול דהוי עין יפה, אי אבינוני דהוי עין יפה לגבי קטן, הלכך תרוייהו אסירי. מיהו לא קרב למזבח אלא חד מינייהו. והיכי עביד דלשתרי חד מינייהו, ממתין לבינוני עד שיומם, ומחלל אותו אגדול. דממה נפשך, אי אבינוני חל ולא אגדול, הרי נפל בו מום וחללו. ואי אגדול חל מעיקרא, נמצא בינוני חולין מעיקרא

פירשתי

איזה מהן ולא ידעתי איזה הוא

או שאמר לי אבא

בשעת מיתתו, אחד משוורי הפרשתי להקדש ואיני יודע על איזה מהן אמר לי

הגדול שבהן הקדש

דהיכא דאמר פירשתי ליכא ספיקא דודאי הגדול פירש

————————————————————————————

משנה י

הרי עלי עולה יקריבנה במקדש ואם הקריבה בבית חוניו לא יצא שאקריבנה בבית חוניו יקריבנה במקדש ואם הקריב בבית חוניו יצא רבי שמעון אומר אין זו עולה הריני נזיר יגלח במקדש ואם גלח בבית חוניו לא יצא שאגלח בבית חוניו יגלח במקדש ואם גלח בבית חוניו יצא רבי שמעון אומר אין זה נזיר הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלם ואין צריך לומר לדבר אחר שנאמר אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלם כי אם אכלו מצות בתוך אחיהם הרי הם כבעלי מומין חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין

ר' עובדיה מברטנורא

בבית חוניו

בית המקדש שבנה חוניו בנו של שמעון הצדיק באלכסנדריא של מצרים. שכשמת שמעון הצדיק אמר להם, חוניו בני ישמש תחתי, מפני שהיה בקי ורגיל בעבודה יותר משמעי אחיו. ולא קבל עליו חוניו להיות כהן גדול לפי שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה. ונתמנה שמעי כהן גדול תחת אביו. לימים נתקנא חוניו בשמעי אחיו, אמר לו בא ואלמדך סדר עבודה הלבישו כתונת בד דקה שלובשות הנשים על בשרן ועליה אזור צר קטן והעמידו אצל המזבח, יצא ואמר לאחיו הכהנים ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, אותו היום שאתמנה לכהן גדול אלבש כתונת שליכי ואחגור באזור שליכי. בקשו אחיו הכהנים להרגו, סח להם כל המאורע, בקשו להרוג את חוניו, רץ מפניהם לבית המלך. ועדיין כל הרואה אותו אומר זה הוא, הלך לו לאכסנדריא של מצרים שהיו בה רבבות מישראל ועשה שם מקדש ובנה מזבח והעלה עליו לשם ה'. ועל אותו מזבח נתנבא ישעיה ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים. ועמד הבית ההוא קרוב למאתים שנה ונקרא בית חוניו על שמו. והכל מודים שהקרבנות שהיו קרבים שם אינן קרבן. לפיכך מי שאמר הרי עלי עולה והקריבה שם לא יצא ידי נדרו

שאקריבנה בבית חוניו

נעשה כאומר הרי עלי עולה על מנת שאהרגנה ולא אתחייב באחריותה, הלכך אם הקריבה בבית חוניו יצא ידי נדרו אבל חייב כרת משום שוחט בחוץ, שהרי קרא עליה שם עולה:

רבי שמעון אומר אין זו עולה

והרי היא חולין גמורים. שאין שם הקדש חל עליה כלל כשאמר שאקריבנה בבית חוניו. ואין הלכה כר' שמעון

ואם גלח בבית חוניו לא יצא

אלא יחזור ויגלח במקדש בירושלים, ושם יביא קרבנותיו

שאגלח בבית חוניו אם גלח בבית חוניו יצא

דהאי גברא שנדר בנזיר כדי שיגלח בבית חוניו, לצעורי נפשיה נתכוין ומפני שהיה קרוב לבית חוניו ורחוק מארץ ישראל, אמר אי סגיא בבית חוניו טרחנא, טפי לא מצינא לאצטעורי, ולא חל שם נזירות עליו, אבל נעשה כמי שנשבע שלא לשתות יין עד זמן פלוני

רבי שמעון אומר

אינו נזיר כלל ומותר לשתות יין. ואין הלכה כר' שמעון

ואין צריך לומר לדבר אחר

אם שמשו לעבודה זרה שלא ישמשו עוד בירושלים

והרי הן כבעלי מומין

שחולקים ואוכלים בקדשים

Menachos13: 9

„שׁוֹר זֶה עוֹלָה,“ וְנִסְתָּאֵב, אִם רָצָה יָבִיא בְדָמָיו שְׁנַיִם. „שְׁנֵי שְׁוָרִים אֵלּוּ עוֹלָה,“ וְנִסְתָּאֲבוּ, אִם רָצָה יָבִיא בִדְמֵיהֶם אֶחָד. רַבִּי אוֹסֵר. „אַיִל זֶה עוֹלָה,“ וְנִסְתָּאֵב, אִם רָצָה יָבִיא בְדָמָיו כֶּבֶשׂ. „כֶּבֶשׂ זֶה עוֹלָה,“ וְנִסְתָּאֵב, אִם רָצָה יָבִיא בְדָמָיו אַיִל. רַבִּי אוֹסֵר. הָאוֹמֵר: „אֶחָד מִכְּבָשַׂי הֶקְדֵּשׁ,“ „וְאֶחָד מִשְּׁוָרַי הֶקְדֵּשׁ“ — הָיוּ לוֹ שְׁנַיִם, הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ; שְׁלֹשָׁה, הַבֵּינוֹנִי שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. ,,פֵּרַשְׁתִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי,“ אוֹ שֶׁאָמַר: ,,אָמַר לִי אַבָּא, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה“ — הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ.

[If he said,] ‘‘This ox shall be an olah-offering,’’ and it became blemished, if he wishes he may bring two for its money. ‘‘These two oxen shall be an olah-offering,’’ and they became blemished, if he wishes he may bring one with their money. Rebbi prohibits [it]. ‘This ram shall be an olah-offering,’’ and it became blemished, if he wishes he may bring a lamb with the money. ‘‘This lamb shall be an olah-offering,’’ and it became blemished, if he wishes he may bring a ram with its money. Rebbi prohibits [it]. If one said, ‘‘One of my lambs shall be consecrated,’’ [or] ‘‘one of my oxen shall be consecrated’’ — [if] he had two, the larger of them is consecrated. [If he had] three, the middle one of them is consecrated. [If he said,] ‘‘I specified, but I do not know which I specified,’’ or he said, ‘‘My father told me, but I do not know which’’ — the largest of them is consecrated.

Menachos13: 10

„הֲרֵי עָלַי עוֹלָה,“ יַקְרִיבֶנָּה בַּמִּקְדָּשׁ, וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ לֹא יָצָא. „שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּבֵית חוֹנְיוֹ,“ יַקְרִיבֶנָּה בַּמִּקְדָּשׁ, וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זוֹ עוֹלָה. „הֲרֵינִי נָזִיר,“ יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ, וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ לֹא יָצָא. „שֶׁאֲגַלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ,“ יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ, וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זֶה נָזִיר. הַכֹּהֲנִים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ לֹא יְשַׁמְּשׁוּ בַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְדָבָר אַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: „אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת עַל מִזְבַּח ה‘ בִּירוּשָׁלָיִם, כִּי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם.“ הֲרֵי הֵם כְּבַעֲלֵי מוּמִין: חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין.

[If one said,] ‘‘I take upon myself [to bring] an olah-offering,’’ he must offer it in the Holy Temple, and if he offered it in the Temple of Chonyo he has not fulfilled his obligation. ‘‘That I shall offer it in the Temple of Chonyo,’’ he should offer it in the Holy Temple, but if he offered it in the Temple of Chonyo he has fulfilled his obligation. R’ Shimon says: This is not an olah-offering. [If one said,] ‘‘I am a nazir,’’ he must shave in the Holy Temple, and if he shaved in the Temple of Chonyo he has not fulfilled his obligation. ‘‘That I shall shave in the Temple of Chonyo,’’ he should shave in the Holy Temple, but if he shaved in the Temple of Chonyo he has fulfilled his obligation. R’ Shimon says: This is not a nazir. The Kohanim who served in the Temple of Chonyo may not serve in the Holy Temple in Jerusalem, and certainly if [they served] another thing, as it is stated (II Kings 23:9): But the Kohanim of the bamah places would not be allowed to come up to the Altar of Hashem in Jerusalem; however, they ate matzah among their brothers. They are like those who are blemished: They share and eat, but do not offer.

Suggestions