משנה ד
קצרוהו ונתנוהו בקופות הביאוהו לעזרה היו מהבהבין אותו באור כדי לקיים בו מצות קלי דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בקנים ובקליחות חובטים אותו כדי שלא יתמעך נתנוהו לאבוב ואבוב היה מנוקב כדי שיהא האור שולט בכולו שטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בו נתנוהו ברחיים של גרוסות והוציאו ממנו עשרון שהוא מנופה משלש עשרה נפה והשאר נפדה ונאכל לכל אדם וחייב בחלה ופטור מן המעשרות רבי עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות בא לו לעשרון ונתן שמנו ולבונתו יצק ובלל הניף והגיש וקמץ והקטיר והשאר נאכל לכהנים
ר' עובדיה מברטנורא
מהבהבין אותו באור
בעודו בשיבלין, כדי לקיים בו מצות קלי, כדכתיב אביב קלוי באש, ובמנחת העומר מיירי קרא
וחכמים אומרים
תחלה חובטים. ולא כדרך תבואה יבשה שחובטים אותו במקל, אלא בקנים לחים
ובקליחות
בקלח של כרוב, כדי שלא יתמעך. ואח"כ מקיימין בו מצות קלי
נתנוהו לאבוב
דסבירא להו לרבנן שאם מהבהבים אותו באור ממש אין נקרא קלי, שאין נקרא קלי אלא ע"י דבר אחר דהיינו ע"י כלי, שנותנים אותו באבוב, והוא כלי של נחושת מנוקב שמוכרי קליות קולין בו. והלכה כחכמים
ברחיים של גרוסות
שאין טוחנות דק אלא עבה. שאם יטחנו יפה יעברו הסובין של קליפה בנפה עם הסולת. וגרוסות לשון גריסין של פול, ועל שם כן נקראת גרש כרמל
וחייב בחלה
דחיוב חלה היינו גלגול העיסה, וגלגול עיסה זו ביד הדיוט היא לאחר שנפדה
ופטור מן המעשרות
דמירוחו ביד הקדש הוא ומירוח הקדש פוטר מן המעשרות
ר"ע מחייב
האי קמח הנותר מעשרון של עומר בחלה ובמעשרות לפי שלא נתנו מעות הקדש אלא בצריך להם לעשרון לבד, אבל האחר לא קדש, הילכך לאו מירוח הקדש הוא, דהא לא קדוש. ואין הלכה כרבי עקיבא
בא לו לעשרון
נותן תחלה שמנו ולבונתו קודם נתינת הסולת
יצק ובלל
לאחר נתינת הסולת, כדרך כל המנחות שנותן שמן בכלי תחלה ואח"כ נותן סולת וחוזר ויוצק עליה שמן ובולל
הניף והגיש
דמנחת העומר טעונה הנפה והגשה, כדאמרינן בפרק כל המנחות
—————————————————————————-—
משנה ה
משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוק ירושלים שהוא מלא קמח וקלי שלא ברצון חכמים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר ברצון חכמים היו עושים משקרב העומר הותר החדש מיד והרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור אמר רבי יהודה והלא מן התורה הוא אסור שנאמר עד עצם היום הזה מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן מפני שהן יודעין שאין בית דין מתעצלין בו
ר' עובדיה מברטנורא
שלא ברצון חכמים
דגזרי שמא יאכל מן החדש כשקוצר קודם שיקריבו העומר, וזה שכבר הוא קמח ודאי נקצר קודם העומר
ר' יהודה אומר ברצון חכמים
דלא גזרו שמא יאכל כשקוצר. והלכה כר' יהודה
והרחוקים
שאינן יודעים אם עדיין קרב העומר
מותרים מחצות היום ולהלן
כדקתני טעמא לקמן
שיהא יום הנף
יום ששה עשר בניסן שבו מניפין את העומר
כולו אסור
לאכול בו חדש
אמר רבי יהודה
לתנא דמתניתין, וכי רבן יוחנן התקין
והלא מן התורה אסור
בזמן שאין בית המקדש קיים. דתרי קראי כתיבי, כתוב אחד אומר עד עצם היום הזה, דמשמע דעצמו של יום כולו אסור דעד ועד בכלל, וכתוב אחד אומר. עד הביאכם את קרבן אלהיכם, דמשמע דלאחר קרבן העומר מותר, הא כיצד, כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים. אלמא בזמן שאין בית המקדש קיים שאין העומר קרב הוי יום הנף כולו אסור מן התורה. ומשני בגמרא דהא דתנן התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, לא תימא התקין אלא דרש והתקין, כלומר שדרש מקראות הללו ברבים והודיעם שכך הדין שיום הנף כולו אסור מן התורה משחרב בית המקדש. ואית דמפרשי בגמרא, שאין החדש אסור מן התורה ביום ט"ז בניסן בזמן שאין מקדש אלא עד שיאיר פני המזרח שחרית ביום ט"ז, דכתיב עד עצם היום הזה, עד ולא עד בכלל, והתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, משום מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא הוה אכלינן משהאיר המזרח, השתא נמי ניכול, והן אינן יודעים דבזמן המקדש אסור לאכול חדש עד שיקריב העומר, דכתיב עד הביאכם את קרבן אלהיכם. והכי מפרשינן לה בפרק לולב הגזול