משנה ו
ומנין היו מביאין את היין קרותים והטולים אלפא ליין שניה להן בית רימה ובית לבן בהר וכפר סגנה בבקעה כל הארצות היו כשרות אלא מכאן היו מביאין אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחין ולא ממה שנזרע ביניהן ואם הביא כשר אין מביאין אליוסטן ואם הביא כשר אין מביאין ישן דברי רבי וחכמים מכשירין אין מביאין לא מתוק ולא מעושן ולא מבושל ואם הביא פסול אין מביאין מן הדליות אלא מן הרוגליות ומן הכרמים העבודים
ר' עובדיה מברטנורא
קרותים והטולים
שם מקומות הם
אליוסטן
יין מתוק מחמת השמש, שתלו הענבים בשמש למתקן. שמש בלשון יון יוסטן
יין ישן
שעברו עליו שנים עשר חודש, עובר אדמימותו, והכתוב אומר אל תרא יין כי יתאדם, אלמא בשעת אדמימותו מובחר הוא
לא מתוק
כשהוא מתוק מחמת עצמו. דאילו מחמת שמש, הא תנא רישא אליוסטן אם הביא כשר. פירוש אחר, תירוש שלא עברו עליו ארבעים יום. וראשון עיקר
מן הדליות
מן הגפנים המודלות על גבי כלונסות וקנים גבוהים מן הארץ
אלא מן הרגליות
מגפנים ששוכבות על גבי קרקע בין רגלי בני האדם שאינן מודלות
העבודים
שנעבדו שתי פעמים בשנה. שחופרים סביבות הגפנים להפך בקרקע שבשרשיהן ועושין בהן גומות להשקותן, וזו היא עבודתן
—————————————————————————-
משנה ז
לא היו כונסים אותו בחצבים גדולים אלא בחביות קטנות ואינו ממלא את החביות עד פיהם כדי שיהא ריחו נודף אינו מביא לא מפיה מפני הקמחין ולא משוליה מפני השמרים אלא מביא משלישה ומאמצעה כיצד הוא בודק הגזבר יושב והקנה בידו זרק את הגיד והקיש בקנה רבי יוסי ברבי יהודה אומר יין שעלה בו קמחין פסול שנאמר תמימים יהיו לכם ומנחתם תמימים יהיו לכם ונסכיהם
ר' עובדיה מברטנורא
בחצבים גדולים
שהכלים הגדולים פוגמים טעם היין
כדי שיהא ריחו נודף
כשהחבית מלאה, יוצא הריח לחוץ ואינו נודף
קמחין
כמין גרגרים דקים לבנים שעולים על פני היין דומין לקמח
ומאמצעה
משים ברזא באמצע החבית
קנה
אמת המדה שהיתה רגילה להיות ביד הגזבר
זרק את הגיד והקיש בקנה
כלומר כשזרק היין הגיד של שמרים שמתחילים השמרים לצאת, הקיש הגזבר בקנה שבידו ודחהו שלא יכנס בכלי שיש בו היין. ורבותי פירשו הקיש בקנה שבידו לרמוז אל מושך היין מן החבית שיסתום החבית בברזא, ולא היה אומר לו סתום לפי שהדבור קשה ליין. והכי מפרש ליה בגמרא
רבי יוסי בר' יהודה אומר יין שעלו בו קמחין פסול
ואין הלכה כרבי יוסי בר' יהודה. וכל הני דאמרינן במתניתין שהם פסולים, בין בסולת בין בשמן בין ביין, אם עבר והקדישן מכין אותו מכות מרדות מדבריהם, כדין המקדיש בעל מום למזבח שהוא לוקה מן התורה, מדכתיב בבעל מום לא תקריבו, ואמרו בסיפרא, אין לא תקריבו אלא לא תקדישו. וכשם שהיו מביאים הסולת והיין והשמן ממקומות מובחרים ידועים כדתנן במתניתין, כך היו מביאים הקרבנות ממקומות ידועים, אילים ממואב, כבשים מחברון, עגלים משרון, גוזלות דהיינו תורים ובני יונה מהר המלך