משנה ד
נסכים שקדשו בכלי ונמצא הזבח פסול אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו ואם לאו יפסלו בלינה ולד תודה ותמורתה והמפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה אינן טעונים לחם שנאמר והקריב על זבח התודה התודה טעונה לחם לא ולדה ולא חליפתה ולא תמורתה טעונין לחם
ר' עובדיה מברטנורא
נסכים שקדשו בכלי
לאו דוקא בכלי. שאין נסכים מתקדשים ליפסל ביוצא ובלינה ואע"פ שקדשו בכלי, אלא בשחיטת הזבח, דכתיב זבח ונסכים, הנסכים תלויים בזבח
ונמצא הזבח פסול
שנפסל בזריקה. דאילו בשחיטה נפסל, לא קדשו נסכים
אם יש שם זבח אחר יקרבו עמו
בנסכים של צבור מוקמינן לה למתניתין, משום דלב ב"ד מתנה עליהם, אם הוצרכו לזבח זה הוצרכו ואם לאו יהיו לזבח אחר. אבל בנסכים של יחיד אין כשרים לזבח אחר. ואפילו נסכים של צבור אין קרבים עם זבח אחר אא"כ היה אותו זבח זבוח כשנפסל הזבח הראשון, אבל אם לא היה זבוח בשעה שנפסל הזבח הראשון, אין קריבים עם הזבח האחר. ומתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, יקרבו עמו. במה דברים אמורים שהיה זבח זבוח באותה שעה, אבל אם לא היה זבח זבוח באותה שעה נעשה כמו שנפסלו בלינה ופסולים. והכי מפרשא מתניתין בגמרא. וכל זמן שלא נתקדשו נסכים בכלי אע"פ שנשחט הזבח יכולים להקריב נסכים אפילו אחר כמה ימים, דקיי"ל מביא אדם קרבנו היום ונסכו אפילו אחר כמה ימים, בין נסכים של יחיד בין נסכים של צבור. וכן מצורע מביא אשמו היום ולוג שמן שלו לאחר כמה ימים
ולד תודה
שהפריש תודה מעוברת וילדה
וכן המפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה אינה טעונה לחם
הראשונה, אם נמצאת לאחר הקרבת שניה. וכן שניה אם נמצאת הראשונה קודם הקרבתה והקריב ראשונה, שוב אין השניה טעונה לחם
חליפתה
היינו המפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה
תמורתה
כגון שעומדת בעין ואומר זו תמורת זו, וכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש
——————————————————————————
משנה ה
האומר הרי עלי תודה יביא היא ולחמה מן החולין תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא לחמה מן החולין תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא התודה היא ולחמה מן המעשר יביא ולא יביא מחטי מעשר שני אלא ממעות מעשר שני
ר' עובדיה מברטנורא
יביא היא ולחמה מן החולין
ולא מן המעשר. דכיון דאמר הרי עלי הוי ליה דבר שבחובה, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין
ואם אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין
דלחם נגרר אחר תודה, וכיון דאמר הרי עלי תודה מן החולין בעל כרחיה איחייב ליה בלחם, הלכך האי דמהדר ואמר לחמה מן המעשר לאו כלום הוא
תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא
כלומר יביא כמו שנדר. ולאו חובה, דכל שכן אם יביא שניהם מן החולין דשפיר עבד. אלא אם רצה להביא כמו שנדר יביא
ולא יביא הלחם מחטי מעשר שני עצמו
דלחם דומיא דשלמים בעינן, מה שלמים ממעות מעשר שני ולא ממעשר שני עצמו, אף לחם כן