פרק ב
משנה א
הקומץ את המנחה לאכול שיריה או להקטיר קומצה למחר מודה רבי יוסי בזה שהוא פגול וחייבין עליו כרת להקטיר לבונתה למחר רבי יוסי אומר פסול ואין בו כרת וחכמים אומרים פגול וחייבין עליו כרת אמרו לו מה שנה זו מן הזבח אמר להם שהזבח דמו ובשרו ואמוריו אחד ולבונה אינה מן המנחה:
ר' עובדיה מברטנורא
הקומץ את המנחה. מודה ר' יוסי שהוא פגול
משום דבעי למתני סיפא להקטיר לבונתה למחר ר' יוסי אומר פסול ואין בו כרת, מהו דתימא טעמא דר' יוסי משום דסבר אין מפגלין בחצי מתיר, כלומר שאם חשב לעבוד למחר עבודת חצי מתיר לא פיגל, והך לבונה חצי מתיר הוא, דבין הקטרת קומץ ולבונה מתירים השיריים, ואפילו רישא כי חשב בהקטרת קומץ עבודת חצי מתיר היא ופליג רבי יוסי, קא משמע לן דבהא מודה. דטעמא לאו משום הכי הוא, אלא משום דאין מתיר מפגל את המתיר
מה שנה זו מן הזבח
שהשוחטו על מנת להקטיר אימורים למחר פגול
אינה מן המנחה
אינה ממין המנחה כמו הקומץ, ואע"פ שהוא ממתירי המנחה. דקסבר רבי יוסי שאין מתיר מפגל את המתיר, שאין עבודת מתיר זה שהוא קומץ מועלת לפגל מתיר האחר שהיא הלבונה במחשבה שהוא מחשב על הלבונה בעבודת הקומץ. ורבנן אמרי ליה, כי אמרינן דאין מתיר מפגל את המתיר, היכא דלא אקבע בחד מנא, כגון שני כבשי עצרת דשניהם מתירים את הלחם, ואם שחט אחד מהם על מנת לאכול את חבירו למחר שניהם כשרים. אבל היכא דאקבעו בחד מנא, כגון קומץ ולבונה ששניהם בכלי אחד, מועלת מחשבת מתיר זה לפגל מתיר אחר. והלכה כחכמים
——————————————————————————
משנה ב
שחט שני כבשים לאכול אחת מן החלות למחר הקטיר שני בזיכין לאכול אחד מן הסדרים למחר רבי יוסי אומר אותה החלה ואותו הסדר שחישב עליו פגול וחייבין עליו כרת והשני פסול ואין בו כרת וחכמים אומרים זה וזה פגול וחייבין עליו כרת נטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים רבי יהודה אומר שניהם יצאו לבית השריפה שאין קרבן צבור חלוק וחכמים אומרים הטמא בטומאתו והטהור יאכל
ר' עובדיה מברטנורא
שחט שני כבשים
של עצרת, דכתיב בהו שני כבשים בני שנה לזבח שלמים, ואותן כבשים מתירין ומקדשין לשתי הלחם, שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת שני כבשים, הואיל והוזקקו עמו בתנופה. ושאר כבשים של עצרת, דמוספים נינהו
לאכול אחת מן החלות למחר
וזמן אכילת החלות אינו אלא ליום ולילה, כדין מנחה, שנאמר בה כחטאת וכאשם
הקטיר שתי בזיכין
לשתי מערכות של לחם הפנים כדכתיב ושמת אותם שתים מערכות, היתה על כל מערכת כף אחת שיש בו לבונה כדכתיב ונתת על המערכת לבונה זכה. ושתי הכפות הללו שבהם נתונה הלבונה נקראים שני בזיכים. והלבונה נקטרת כדכתיב והיתה ללחם לאזכרה. והלחם נאכל, וזמן אכילתו כל אותו שבת שמסירים אותו מן השלחן בלבד. ואם בשעה שהקטיר שני בזיכים של לבונה חשב על אחת מן המערכות של לחם לאכלו למחר, כלומר שלא בזמנו
אותה חלה
של שתי הלחם של עצרת
ואותו הסדר
של לחם הפנים
זה וזה פגול
שכולן נחשבים גוף אחד
נטמאת אחת מן החלות
דוקא כשנטמאת אחת משתי הלחם קודם זריקת דם הכבשים, או אחד מן הסדרים קודם הקטרת הבזיכים, הוא דאפליגו רבי יהודה ורבנן. אבל אם נטמא לאחר זריקת הדם או לאחר הקטרת הבזיכים, דברי הכל הטמא בטומאתו והטהור יאכל
שאין קרבן צבור חלוק
בגמרא מסיק דלא מקרא ולא מסברא אמרה רבי יהודה למלתיה, אלא גמרא ערוך בידו. וכך היה מקובל מרבותיו שאין קרבן צבור חלוק ואם נפסל חציו נפסל כולו