מסכת דמאי פרק א
משנה א
הקלין שבדמאי השיתין והרימין והעוזרדין ובנות שוח ובנות שקמה ונובלות התמרה והגופנין והנצפה וביהודה האוג והחומץ שביהודה והכסבר רבי יהודה אומר כל השיתין פטורין חוץ משל דופרה כל הרימין פטורין חוץ מרימי שקמונה כל בנות שקמה פטורות חוץ מן המוסטפות
ר' עובדיה מברטנורא
הקלין שבדמאי שהקלו חכמים על הפירות הללו הנזכרים במתניתין שלא לעשרן דמאי, לפי שחזקתן באים מן ההפקר משום דלא חשיבי, ואית בהו תרי ספיקי ספק באים מן ההפקר ופטורים מן המעשר, ואפילו אם תמצא לומר שבאים מן השמור וחייבים במעשר שמא נתעשרו. ודמאי הם התבואה והפירות הנלקחים מעמי הארץ שהם חשודים על המעשרות. והחבר הלוקח פירות מעמי הארץ צריך להפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני בלבד אם היא שנת מעשר שני, אבל תרומה גדולה לא נחשדו עמי הארץ עליה לפי שהיא במיתה, ואין לה שיעור שחטה אחת פוטרת כל הכרי והכל נזהרים בה. ומעשר ראשון ומעשר עני א"צ להוציא מן הדמאי אע"פ שעמי הארץ חשודים עליהם, לפי שיכול בעל הפירות לומר ללוי או לעני הבאים ליטול המעשרות הבא ראיה שאין פירות הללו מעושרים וטול, דקי"ל בכל דוכתא המוציא מחבירו עליו הראיה. אבל בתרומת מעשר ליכא למימר הכי, שהאוכל טבל שלא הורמו ממנו מתנות כהונה חייב מיתה ומשום אסורא מפרישינן לה לתרומת מעשר, ומעשר שני נמי כדי שלא לאכלו בטומאה או שלא לאכלו חוץ לירושלים
השיתין תאנים מדבריות
והרימין פי' הערוך פולצרא"קי בלע"ז
ועוזרדין בערבי זערו"ד ובלע"ז סורבי"ש
ובנות שוח תאנים לבנות המתגדלות משלש שנים לשלש שנים, ומתגדלים ביערים
ובנות שקמה תאנה המורכבת בערמון
ונובלות תמרה תמרים שאינם מתבשלין באילן ותולשין אותן ומניחים אותם זה על זה עד שיתבשלו. ויש אומרים נובלות תמרה תמרים שהפילתן הרוח קודם בשולן
גופנים ענבים שמניחים אותן בגפן בסוף הבציר ובקושי מתבשלים
הנצפה צלף שקורין קאיפר"י בלע"ז
האוג פרי אדום שקורין לו בלע"ז קורניאול"י. ורמב"ם אומר שהוא אילן שעושה כמין אשכלות אדומות אדומות וקורין לו בערבי סומא"ק. ולא היה זה הפרי חשוב ביהודה
והחומץ בתחלה לא היה היין שביהודה מחמיץ לפי שהיו מביאים ממנו נסכים וכל החומץ שביהודה לא היה בא אלא מן התמד לפיכך החומץ שביהודה פטור. אבל לאחר שבטלו נסכים והחומץ בא מן היין החומץ חייב בדמאי אף ביהודה כמו בשאר מקומות
והכוסבר כזרע גד תרגום ירושלמי כוסבר כוליאנדר"ו בלע"ז
דיופרא שטוען פירותיו שני פעמים בשנה. דיו בלשון יון שנים
שקמונה שם מקום
המוסטפוס שנתבשלו באילן עד שנתבקעו מאליהן. שכל אלו חשובים הן וחזקתן שאין באין מן ההפקר. ואין הלכה כר"י
------------------------ משנה ב
הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור ונאכל לאונן ונכנס לירושלם ויוצא ומאבדין את מעוטו בדרכים ונותנו לעם הארץ ויאכל כנגדו ומחללים אותו כסף על כסף נחשת על נחשת כסף על נחשת ונחושת על הפירות ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות דברי רבי מאיר וחכ"א יעלה הפירות ויאכלו בירושלם
ר' עובדיה מברטנורא
הדמאי אין לו חומש הפודה מעשר שני של דמאי אינו נותן את החומש משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם. הלכך קרן דמעכב בדאורייתא איתא בדרבנן, חומש דלא מעכב בדאורייתא יאכל
ואין לו ביעור בסוף שלש שנים שחייב לבער כל מעשרותיו כדכתיב בערתי הקדש מן הבית ולא תקנוהו רבנן בדמאי
ונאכל לאונן דמעשר שני של ודאי אסור לאונן כדכתיב לא אכלתי באוני ממנו, ומעשר שני של דמאי לא גזרו בו
ונכנס לירושלים ויוצא נפדה ונאכל חוץ לירושלים, מה שאין כן בודאי שהמחיצות קולטות ואין יכולין לפדותו ולהוציאו חוץ לחומה לאחר שנכנס, ובדמאי לא גזור
ומאבדים מעוטו בדרכים אם היה מעשר שני של דמאי בדרכים במקום גדודי חיה ולסטים, אפילו היה דבר מועט ויכול להביאו בלא טורח ובלא הפסד אינו חושש לו ומניח אותו ליאבד בדרך במקום שהוא שם. ורמב"ם פירש שאם בשעה שמוליך מעשר שני של דמאי בירושלים נאבד ממנו מעט בדרך אינו חושש לו, מה שאין כן בודאי שצריך שיעלהו כולו או דמיו ולא יפסד ממנו כלום בדרכים
ונותנים אותו לעם הארץ לאכלו בירושלים ואע"פ שהוא חשוד לאכלו בטומאה, מה שאין כן בודאי שאין מוסרים אותו לעם הארץ לפי שאינו נזהר לאכלו בטהרה
ויאכל כנגדו כנגד מה שנתן לעם הארץ לוקח מנכסיו ואוכל בטהרת מעשר בירושלים
ומחללים אותו כסף על כסף אם יש לו כסף מעשר שני של דמאי והוא צריך לו יכול לחללו על כסף חולין, מה שאין כן בודאי שאין מחללין כסף על כסף אלא בסלעים של שני מלכים שיכול לחלל זה על זה אם השני חריף אבל של מלך אחד לא דלאו דרך חלול הוא, ובדמאי שרי
כסף על נחשת אפילו שלא מדוחק. אבל של ודאי מדוחק אין, שלא מדוחק לא
ויחזור ויפדה את הפירות גרסינן, ולא גרסינן ובלבד שיחזור ויפדה. וה"ק ויכול לחזור ולפדות את הפירות אם ירצה דברי ר"מ, וחכ"א אינו יכול לחזור ולפדותם אלא מעלה הפירות לירושלים. והלכה כחכמים