משנה ג
הלוקח בהמה לזבחי שלמים או חיה לבשר תאוה יצא העור לחולין אע"פ שהעור מרובה על הבשר כדי יין סתומות מקום שדרכן למכור סתומות יצא קנקן לחולין האגוזים והשקדים יצאו קלפיהם לחולין התמד עד שלא החמיץ אינו נלקח בכסף מעשר ומשהחמיץ נלקח בכסף מעשר
ר' עובדיה מברטנורא
הלוקח בהמה לזבחי שלמים ממעות מעשר שני, שכך הוא עיקר מצות מעות מעשר שני לקנות מהם שלמים, דילפינן שם שם לגזרה שוה מהר עיבל
וחיה שאינה ראויה להקרבה, וקנאה ממעות מעשר שני לאכול אותה בשר תאוה, כלומר חולין
יצא העור לחולין וא"צ לאכול דמיו בירושלים
יצא הקנקן לחולין ואין צריך למכרו ולאכול דמיו בקדושת מעשר בירושלים. והני מילי כשהמוכר והקונה הדיוטים ואין נותנים עיניהם אלא בבשר לאכול וביין לשתות אבל אם אחד מהם אומן לעבד עורות, או יוצר חרס דעכשיו ודאי נותן עיניו בעורות או בקנקנין, נעשה כקונה זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ולא יצאו לחולין
התמד פסולת של ענבים שנתן עליהם מים
אינו נקח בכסף מעשר דחשיב כמו מים, ואנן בעינן פרי מפרי וגדולי קרקע
נקח בכסף מעשר דכיון שהחמיץ חשיב אוכל, והוא דרמא תלתא ואשכח ארבעה
--------------------------------- משנה ד
הלוקח חיה לזבחי שלמים בהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין כדי יין פתוחות או סתומות מקום שדרכן לימכר פתוחות לא יצא קנקן לחולין סלי זיתים וסלי ענבים עם הכלי לא יצאו דמי הכלי לחולין
ר' עובדיה מברטנורא
הלוקח חיה לזבח שלמים ואין קרבן בא מן החיה, דכתיב מן הבקר ומן הצאן
ובהמה לבשר תאוה חכמים גזרו שלא יקנו בהמה ממעות מעשר שני אלא שלמים, לפי שבראשונה היה מותר ליקח בהמה לבשר תאוה, כיון שראו שהיו הכל לוקחים בהמה לבשר תאוה ומבריחים אותה מעל גבי המזבח חזרו ואמרו לא יקחו
אין העור יוצא לחולין כלומר אינו בתורת זו שיצא העור לחולין, אלא לא קנה מעשר לא החיה ולא הבהמה, דנעשה כקונה שור לחרישה בדמי מעשר, דלא קנה מעשר
לא יצא הקנקן לחולין כיון שנהגו למכור היין בלא הקנקן
לא יצאו דמי הכלי לחולין לפי שדרך למכרן בלא הכלי