Shabbos 6:4-5

משנה ד

לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח ואם יצא חייב חטאת רבי אליעזר אומר תכשיטין הן לו וחכמים אומרים אינן אלא לגנאי שנאמר וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה בירית טהורה ויוצאין בה בשבת כבלים טמאין ואין יוצאין בהם בשבת

ר' עובדיה מברטנורא

לא יצא אם לא לצורך מלחמה

תריס מגן עשוי כתבנית משולש

אלה מגן עגול, ושניהם של עץ. ואני שמעתי אלה מצ"א בלע"ז, ובערבי דסו"ס

וכתתו חרבותם לאתים ואי תכשיטין נינהו לא יהיו בטלים לעתיד

בירית אצעדה על השוק להחזיק בתי שוקים שלא יפלו ויראו שוקיה, הלכך טהורה דלאו תכשיט לנוי הוא, וכלי תשמיש נמי לא הוי אלא כלי המשמש כלי, דומיא דטבעות הכלים שהן טהורים

יוצאין בה דדרך לבישה היא, וליכא למיחש דלמא שלפא ומחויא דלא מגליא שוקה

כבלים טמאין משפחה אחת היתה בירושלים שהיו פסיעותיהן גסות והיו בתוליהן נושרים, והטילו שלשלת בין בירית לבירית שבשוקיה ונעשה כבלים כדי שלא יהיו פסיעותיהן גסות ולא יהיו בתוליהן נושרים, הילכך שלשלת תשמיש דאדם הוא ולא תשמיש כלי לפיכך היא מקבלת טומאה

ואין יוצאין בהם דלמא שלפא לשלשלת שהיא של זהב ומחויא, דכי שקלא לשלשלת לא מגליא שוקה שהרי בירית במקומה עומדת

-------------------------------- משנה ה

יוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה ובטוטפת ובסנבוטין בזמן שהן תפורין בכבול ובפאה נכרית לחצר במוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנדתה בפילפל ובגרגיר מלח ובכל דבר שתתן לתוך פיה ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת ואם נפל לא תחזיר שן תותבת ושן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרים

ר' עובדיה מברטנורא

חוטי שער שער תלוש שעשתה אותו כמין חוטין וקולעת בהן שערה, או אפילו קשרה אותן על פדחתה קשר מהודק, יוצאה בהן, דלא דמי לחוטי צמר וחוטי פשתן דלעיל, לפי שהמים נכנסים בהם, ואי מתרמיא לה טבילה אינה צריכה שתתירם ולא אתיא לאתויינהו

בין משלה בין משל חברתה בין משל בהמה צריכי, דאי תנא משלה משום דלא מאיס לה אבל חברתה דמאיס לה אימא ניחוש דלמא שלפא להו ואתיא לאתויינהו, ואי תנא של חברתה משום דבת מינה היא לא מינכר ולא מחייכי עלה ומשום הכי ליכא למיחש דלמא שלפא ואתיא לאתוייה, אבל דבהמה דלאו בת מינה היא ומינכר אימא ניחוש דלמא שלפא לה ואתיא לאתוייה, צריכא

בזמן שהן תפורין לשבכה שבראשה, דתו לא שלפא להו לאחויי

לחצר אכבול ואפאה נכרית קאי, דאסרוה לעיל למיפק ביה לרשות הרבים, והשתא אשמעינן דלחצר מותר

פאה נכרית אשה שאין לה רוב שער, לוקחת שער נשים אחרות ומשימה בראשה ונראה כאילו הוא שערה

במוך שבאזניה שנותנת לבלוע ליחה של צואת האזן

שבסנדלה שלא יזיק הסנדל לכף רגלה

לנדתה באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה, ואע"פ שאינו קשור, דאי נפל לא אתיא לאתויי מפני מאיסותו. אבל מוך שבאזנה ושבסנדלה לא תצא בו אא"כ קשור ומהודק

בפלפל שנותנת בפיה מפני ריח הפה

ובגרגיר מלח שנותנת לרפואת חולי השינים

שן תותבת נושבת בלחיים במקום השן שנפל לה

ושן של זהב שן שנשתנה מראיתו מחמת עפוש, מכסה אותו בזהב

רבי מתיר לצאת בה דלא שלפה ומחויא, שלא לגלות מומה

וחכמים אוסרים כיון שהוא משונה משאר שיניה, דלמא מחייכי עלה ושלפא לה ואתיא לאתוייה. והלכה כחכמים