Kesubos 2:9-10 - Mishna Yomit

משנה ט

האשה שנחבשה בידי גוים על ידי ממון מותרת לבעלה על ידי נפשות אסורה לבעלה עיר שכבשה כרכום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות ואם יש להן עדים אפילו עבד אפילו שפחה הרי אלו נאמנין ואין נאמן אדם על ידי עצמו אמר רבי זכריה בן הקצב המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו גוים לירושלים ועד שיצאו אמרו לו אין אדם מעיד על ידי עצמו

ר' עובדיה מברטנורא

ע"י ממון מותרת לבעלה
שמפחדין להפסיד ממונם ולא מפקרי לה. ודוקא כשיד ישראל תקיפה על העובדי כוכבים אז מותרת לבעלה אפילו בעלה כהן, ולא דמי לשבויה, משום דמרתתי להפסיד ממונן. אבל כשיד העובדי כוכבים תקיפה, אפילו על ידי ממון אסורה לבעלה אם בעלה כהן. ואם בעלה ישראל מותרת בכל ענין, דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה

על ידי נפשות
שהיתה נידונת למות, אסורה אפילו לבעלה ישראל, דחיישינן שמא נבעלה ברצון לאחד מהן

כרכום
תרגום מצור, כרכומא

פסולות
אסורות לכהן, דאשת כהן אסורה כשנאנסה. ואם יש בעיר מחבואה אחת שיכולה אשה אחת להחבא שם, כל אחת ואחת מנשי העיר נאמנות לומר במחבואה נחבאתי ולא נטמאתי, ומתוך שיכולה לומר נחבאתי, נאמנת גם כן כשאמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי

המעון הזה
שבועה היא

אין אדם מעיד ע"י עצמו
ואם העיד אדם על שבויה שהיא טהורה הרי זה לא ישאנה אם הוא כהן, מפני החשד. ואם פדה אותה מן השבי בממונו הרי זה מעיד עליה ונושאה, דלא שדי אינש זוזי בכדי, ואם לא ידע שהיא טהורה לא נתן ממונו עליה

-----------------------------
משנה י

ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי זכור היתי בפלונית שיצתה בהינומא וראשה פרוע ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה ושהיה חולק עמנו על הגורן והמקום הזה בית הפרס ועד כאן היינו באין בשבת אבל אין אדם נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה

ר' עובדיה מברטנורא

זה כתב ידו של אבא
ומקיימין השטר על פיו, שקיום שטרות דרבנן והימנוהו רבנן בדרבנן

שיצתה בהינומא וראשה פרוע
ונוטלת כתובה מאתים. ואף על גב דלא מפקינן ממונא אלא בעדות ברורה, הכא שאני, הואיל ורוב נשים בתולות נישאות, גילוי מלתא בעלמא הוא

ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר
כשהיינו לומדין תינוקות בבית רבן

לאכול בתרומה
ועל פי עדות זו מאכילין ליה תרומה דרבנן, כגון תרומה שמוציאין מעציץ שאינו נקוב וכיוצא בזה. אבל תרומה דאורייתא אין מאכילין על פי עדות כזה. ולא חיישינן שמא עבד כהן היה, שאסור ללמד את העבד תורה

ושהיה חולק עמנו על הגורן
ולא חיישינן שמא עבד כהן היה, שאין חולקים תרומה לעבד אא"כ רבו עמו

ושהמקום הזה בית הפרס
החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס מאה אמה, שכך שיערו שהמחרישה מולכת עצמות המת. וטומאת בית הפרס דרבנן

ועד כאן היינו באין בשבת
דתחומים דרבנן

מעמד ומספד
מקום היה לו כאן להספיד מתיו ולעשות מעמדות ומושבות שהיו עושין למת, בהא לא מהימן, שהוא דבר שבממון וצריך עדות גמורה

Kesuvos2: 9

הָאִשָּׁה שֶׁנֶּחְבְּשָׁה בִידֵי גוֹיִם, עַל יְדֵי מָמוֹן — מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ; עַל יְדֵי נְפָשׁוֹת — אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ. עִיר שֶׁכְּבָשָׁהּ כַּרְכּוֹם — כָּל כֹּהֲנוֹת שֶׁנִּמְצְאוּ בְתוֹכָהּ פְּסוּלוֹת. וְאִם יֵשׁ לָהֶן עֵדִים — אֲפִלּוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה — הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. וְאֵין אָדָם נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב: הַמָּעוֹן הַזֶּה! לֹא זָזָה יָדָהּ מִתּוֹךְ יָדִי מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גוֹיִם לִירוּשָׁלַיִם וְעַד שֶׁיָּצָאוּ. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָדָם מֵעִיד עַל יְדֵי עַצְמוֹ.

A woman who was imprisoned by gentiles: if because of money —- is permitted to her husband; [but if it was] for the purpose of [taking her] life, she is prohibited to her husband. A city that was conquered by a besieging troop —- all Kohanim’s wives found therein are unfit. But if they have witnesses —- even a slave, even a maidservant —- these are believed. A person is not believed about himself. Said R’ Zechariah ben HaKatzav: [By] this Temple! Her hand did not move out of my hand from the time the gentiles entered Jerusalem until they left. They said to him: A person cannot testify for himself.

Kesuvos2: 10

וְאֵלּוּנֶאֱמָנִין לְהָעִיד בְּגָדְלָן מַה שֶּׁרָאוּ בְּקָטְנָן: נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר: ,,זֶה כְּתָב יָדוֹ שֶׁל אַבָּא”, וְ,,זֶה כְּתָב יָדוֹ שֶׁל רַבִּי”, וְ,,זֶה כְּתָב יָדוֹ שֶׁל אָחִי”; ,,זָכוּר הָיִיתִי בִּפְלוֹנִית, שֶׁיָּצְתָה בְהִינוּמָא וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ”; וְ,,שֶׁהָיָה אִישׁ פְּלוֹנִי יוֹצֵא מִבֵּית הַסֵּפֶר לִטְבֹּל לֶאֱכֹל בַּתְּרוּמָה”, וְ,,שֶׁהָיָה חוֹלֵק עִמָּנוּ עַל הַגֹּרֶן”; וְ,,הַמָּקוֹם הַזֶּה בֵּית הַפְּרָס”; וְ,,עַד כָּאן הָיִינוּ בָּאִין בַּשַּׁבָּת”. אֲבָל אֵין אָדָם נֶאֱמָן לוֹמַר: ,,דֶּרֶךְ הָיָה לִפְלוֹנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה”; ,,מַעֲמָד וּמִסְפֵּד הָיָה לִפְלוֹנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה”.

And [in] these [cases, people] are believed to testify —- when they are of age —- about what they saw when they were minors: A person is believed to say: “This is my father’s handwriting,” and “This is my teacher’s handwriting,” and “This is my brother’s handwriting”; “I remember so-and-so, that she went out with a veil and with her hair untied”; and “that so-and-so went out of school to immerse himself in order to eat terumah,” and “that he shared with us on the threshing floor”; and “This place is a beis haperas”; and “Until here we used to go on the Sabbath.” But a person is not believed to say, “So-and-so had a right of way in this place”; “So-and-so had a stopping spot and a eulogizing spot in this place.”

Suggestions