משנה ג


מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם ואסרו מונה משעה שנדר נשאל לחכם והתירו היתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר אמרו בית הלל לבית שמאי אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות שתצא ותרעה בעדר אמרו להם בית שמאי אי אתם מודים במי שטעה וקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שהוא מקודש אמרו להם בית הלל לא השבט קדשו ומה אילו טעה והניח את השבט על שמיני ועל שנים עשר שמא עשה כלום אלא כתוב שקדש העשירי הוא קדש התשיעי ואת אחד עשר


ר' עובדיה מברטנורא


מי שנדר בנזיר
בלשון שהיה דומה לו שלא היה נזיר


ונשאל לחכם ואסרו
ואמר לו שיש בלשון זה לשון נזירות, והוא לא נזהר מלשתות יין


מונה משעה שנדר
ולא קנסינן ליה על שעבר ושתה יין, אע"ג דמספק איסור היה לו לפרוש עד שישאל לחכם


נשאל לחכם והתירו
שאמר לו שאין בלשון זה לשון נזירות


תצא ותרעה בעדר
דהפרשה בטעות הואי ותצא לחולין. ובהא מודו ב"ש, דכיון דאינו נזיר, כי קאמר לקרבנות נזירותו, ולא מידי קאמר, כאדם שאינו חייב חטאת ואמר הרי זו לחטאתי


אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות
ומאי שנא מריש פרקין דאמריתו הקדש בטעות הוי הקדש


אמרו להם בית שמאי
לא חשו להשיבם עיקר טעמם, אלא לדבריהם קאמרי להו מתשיעי ואחד עשר דקדשו בטעות דמרבינן ליה מן וכל מעשר בקר וצאן


אמרו להם ב"ה לא השבט קידשו
בתמיה. כלומר גזרת הכתוב היא דתשיעי ואחד עשר הסמוכים לעשירי השבט מקדשן אם קרא להם עשירי, ולא ילפינן מיניה בעלמא דהקדש בטעות הוי הקדש, דאילו הוי טעמא משום הקדש בטעות א"כ אפילו שמיני ושנים עשר נמי, אלא הכתוב שקדש עשירי כו', וגזירת הכתוב היא ולא ילפינן מינה


------------------------------------
משנה ד


מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו ומצאה שנגנבה אם עד שלא נגנבה בהמתו נזר הרי זה נזיר ואם משנגנבה בהמתו נזר אינו נזיר וזו טעות טעה נחום המדי כשעלו נזירין מן הגולה ומצאו בית המקדש חרב אמר להם נחום המדי אלו הייתם יודעים שבית המקדש חרב הייתם נוזרים אמרו לו לא והתירן נחום המדי וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו לו כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש נזיר ומשחרב בית המקדש אינו נזיר


ר' עובדיה מברטנורא


מי שנדר בנזיר
ובשעה שנדר היו לו בהמות ואדעתא דהכי נדר שיקריב קרבנותיו מאותם בהמות. והלך ומצאן שנגנבו ומחמת זה מתחרט על שנדר בנזיר


אם עד שלא נגנבו בהמותיו נדר הרי זה נזיר
ולא יתיר לו החכם בפתח זה, דנולד הוי ואין פותחין בנולד


ואם לאחר שנגנבו נדר
ואמר אילו הייתי יודע שנגנבו לא הייתי נודר, הרי זה פתח ויתירנו החכם


וזו טעות טעה נחום המדי שכשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בהמ"ק חרב
והם נדרו קודם שחרב הבית, והתיר להן, ואמרו לו חכמים דנולד הוא ואין פותחין בנולד. והלכה כחכמים


Nazir5: 4
מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר וְהָלַךְ לְהָבִיא אֶת בְּהֶמְתּוֹ, וּמְצָאָהּ שֶׁנִּגְנְבָה: אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְנְבָה בְהֶמְתּוֹ נָזַר — הֲרֵי זֶה נָזִיר; וְאִם מִשֶּׁנִּגְנְבָה בְהֶמְתּוֹ נָזַר — אֵינוֹ נָזִיר. וְזוֹ טָעוּת טָעָה נַחוּם הַמָּדִי כְּשֶׁעָלוּ נְזִירִים מִן הַגּוֹלָה וּמָצְאוּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב, אָמַר לָהֶם נַחוּם הַמָּדִי: אִלּוּ הֱיִיתֶם יוֹדְעִים שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב הֱיִיתֶם נוֹזְרִים. אָמְרוּ לוֹ: לֹא, וְהִתִּירָן נַחוּם הַמָּדִי. וּכְשֶׁבָּא הַדָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים — אָמְרו לוֹ: כֹּל שֶׁנָּזַר עַד שֶׁלֹּא חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ — נָזִיר; וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ — אֵינוֹ נָזִיר.
Someone who vowed to be a nazir, and [when] he went to bring his animal, he found that it had been stolen —- if he declared himself a nazir before the animal had been stolen, he is a nazir; if he declared himself a nazir after the animal had been stolen, he is not a nazir. And this error was made by Nachum the Mede: When [a group of] nezirim came up from the Diaspora and found the Temple destroyed, Nachum the Mede said to them: “If you had known that the Temple would be destroyed, would you have vowed to be nezirim?” They answered him: “No!” So Nachum the Mede released them. But when the matter came before the Sages, they said to him: “Anyone who declared himself a nazir before the Temple was destroyed is a nazir; after the Temple was destroyed, he is not a nazir.”
Nazir5: 3
מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר וְנִשְׁאַל לֶחָכָם וַאֲסָרוֹ — מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנָּדַר. נִשְׁאַל לֶחָכָם וְהִתִּירוֹ: הָיְתָה לוֹ בְהֵמָה מֻפְרֶשֶׁת — תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר. אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: אִי אַתֶּם מוֹדִים בָּזֶה, שֶׁהוּא הֶקְדֵּשׁ טָעוּת, שֶׁתֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר? אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי: אִי אַתֶּם מוֹדִים בְּמִי שֶׁטָּעָה וְקָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי, וְלָעֲשִׂירִי תְשִׁיעִי, וּלְאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי שֶׁהוּא מְקֻדָּשׁ? אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: לֹא הַשֵּׁבֶט קִדְּשׁוֹ. וּמָה אִלּוּ טָעָה וְהִנִּיחַ אֶת הַשֵּׁבֶט עַל שְׁמִינִי וְעַל שְׁנֵים עָשָׂר, שֶׁמָּא עָשָׂה כְלוּם? אֶלָּא כָּתוּב שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת הָעֲשִׂירִי, הוּא קִדֵּשׁ אֶת הַתְּשִׁיעִי וְאֶת אַחַד עָשָׂר.
Someone who vowed to be a nazir, and petitioned a sage who declared it binding —- he counts from the time the vow was made. [If] he inquired of a sage who permitted it, [and] he had an animal set aside —- it may go out and pasture with the flock. Beis Hillel said to Beis Shammai: Do you not admit that here where the consecration is in error that it goes out and pastures with the flock? Beis Shammai said to them: Do you not admit that if someone erred and called the ninth the tenth, and the tenth the ninth, and the eleventh the tenth —- that each is sanctified? Beis Hillel said to them: No! Is it the rod that makes it sacred? What if he erred and placed the rod upon the eighth or the twelfth —- has he perhaps effected anything? Rather Scripture, which sanctified the tenth, has also sanctified the ninth and the eleventh.