משנה ה אמר רבי יהודה שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכין בדרך אמר לו מפני מה אסרו גבינות העכו"ם אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבלה אמר לו והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבלה ואמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה ולא הודו לו אבל אמרו אין נהנין ולא מועלין חזר אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז אמר לו אם כן למה לא אסרוה בהנאה השיאו לדבר אחר אמר לו ישמעאל אחי היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודייך אמר לו כי טובים דודייך אמר לו אין הדבר כן שהרי חבירו מלמד עליו לריח שמניך טובים
ר' עובדיה מברטנורא
מפני מה אסרו גבינות של נכרים באכילה. ולרבנן קא בעי. ומשום חלב של בהמה טמאה ליכא למיחש, דקים לן דחלב בהמה טמאה אינה נקפה
שורפה חיה דפירשא בעלמא היא
בקיבת עגלי עבודה זרה ואע"ג דפירשא בעלמא היא, אסור, דשאני ע"ז דכתיב בה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם:
השיאו לדבר אחר ולא רצה להגיד לו טעמו של דבר. מפני שעדיין לא עברו שנים עשר חודש שנגזרה גזירה זו, וכי גזרי רבנן גזירה לא מגלו לטעמא עד תריסר ירחי שתא עד שתתפשט גזירתן, דלמא איכא דלא סבירא ליה לטעמא ואתי לזלזולי ביה. וטעמא דאסרו גבינות של נכרים, מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של שחיטת נכרים שהיא נבילה. ואע"פ שהוא דבר מועט כנגד כל החלב, כיון שהוא מעמיד החלב ועושה בו מעשה לא בטל, דקיי"ל הכל הולך אחר המעמיד. ומשום בשר בחלב לא היה אסור, כיון שהבשר בפני עצמו מותר אינו אוסר בחלב אע"פ שמעמידו, עד שיתן בו טעם. אבל דבר של איסור מעיקרו, אוסר בהיתר אע"פ שאינו נותן בו טעם, כל זמן שהוא מעמיד
כי טובים דודייך מיין הקב"ה אומר כן לכנסת ישראל
אין הדבר כן אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקב"ה, ערבים עלי דברי דודיך כלומר תקנות שתקנו וגזרו החכמים, יותר מיינה של תורה, מעיקר תורה שבכתב
---------------------------------------------------------------
משנה ו אלו דברים של עכו"ם אסורין ואין איסורן איסור הנאה חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו והפת והשמן שלהן רבי ובית דינו התירו בשמן ושלקות וכבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ וטרית טרופה וציר שאין בה דגה כלבית שוטטת בו והחילק וקורט של חלתית ומלח סלקונטית הרי אלו אסורין ואין איסורן איסור הנאה
ר' עובדיה מברטנורא
הפת והשמן וכו' כל הני, אסורין משום חתנות. ופת של נחתומין התירוהו, אבל פת של בעלי בתים לא הותר אלא להולכי דרכים ובשעת הדחק. והשמן ראו שלא פשט איסורו ונמנו עליו והתירוהו, כדמסיק במתניתין
ושלקות כל דבר שבשלו אותו הנכרים, ואפילו בשלו אותו בכליו של ישראל ובפניו שאין לחוש לתערובת איסור ולגיעולי נכרים, אסרוהו משום בשולי נכרים. והוא שלא סייע בו ישראל לא בתחלה ולא בסוף. ולא אסרו משום בשולי נכרים אלא דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי ועולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת. אבל אם חסר אחת מאלו, אין בו משום בשולי נכרים
וכבשין שדרכן לתת בהן יין ואין איסורן איסור הנאה, לפי שאין טעם היין ניכר בהן. אבל באכילה אסורין
טרית טרופה מין דגים טהורים שטורפין אותן דק דק ואינן ניכרין. ואסורין כשנלקחו מן הנכרים, שמא עמהם דג טמא
וציר שאין בה דגה דג קטן שנקרא כלבית. ודרכו שהוא גדל בתוך דגים טהורים, וכשיש ציר דג טמא מעורב עמו לא יגדל בו כלבית
והחילק מין דגים קטנים טהורים, ואין להם סנפיר וקשקשת, ועתיד לגדל אחר זמן. ודגים קטנים טמאים הדומים להם מתערבים עמהם ואינם ניכרים אפילו כשאינה טרופה. אבל טרית אין הדגים טמאים דומים לה, ולכך שרי כשאינה טרופה
חלתית כך שמה בערבי. וחותכין קרטיו בסכין. ואסורה משום שמנונית דסכין, דאגב חריפותא ממתקת היא טעם השמנונית הנבלע בה
ומלח סלקונטית מלח שכל גדולי רומי אוכלין אותו, ורגילין למשוח אותה בחלב חזיר ובשומן דגים טמאים, והיא גסה ולבנה ביותר