Avodah Zarah 5:2-3

משנה ב יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחן והן מותרות ואם היו מבוקעות אסורות נפל על גבי תאנים או על גבי תמרים אם יש בהן בנותן טעם אסור מעשה בביתס בן זונן שהביא גרוגרות בספינה ונשתברה חבית של יין נסך ונפל על גביהן ושאל לחכמים והתירום זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם אסור כל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר כגון חומץ שנפל על גבי גריסין

ר' עובדיה מברטנורא

ידיחם במים צוננים

מעשה בבייתוס בן זונין מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ואם נותן טעם לפגם מותר, ומעשה נמי בבייתוס בן זונין שהיה מביא גרוגרות בספינה ונשתברה חבית של יין נסך על גביה ובא מעשה לפני חכמים והתירום

כל שהוא בהנאתו בנותן טעם שאדם נהנה מטעמו של איסור

כל שאין בהנאתו בנותן טעם שאינו נהנה בטעמו של איסור

כגון חומץ של איסור שנפל בתוך גריסין של היתר, נותן טעם לפגם הוא. והוא שיהיו הגריסין רותחין בשעה שנפל בהן החומץ, שאז פוגם בהם מתחילה ועד סוף. וארבעה מיני נותני טעם הם, יש טעם משביח מתחילה ועד סוף, כגון היין בתבשיל של בשר או של דגים, וזה אסור איסור ודאי. ויש טעם פוגם מתחילה ועד סוף, כגון שמנונית הדגים או הבשר בדבש, וזה מותר לכתחלה. ויש פוגם בתחילה ומשביח בסוף, כגון הדבש ביין שהוא פוגם בו לשעתו, וכשישהה בו עד שיפגם עליו כח היין נותן בו הדבש ריח וטעם. ויש משביח בתחילה ולבסוף פוגם, כגון שומן הבשר עם החמאה, או הטעם הבלוע בכלי שאינו בן יומו, שנכנס בו משובח ואח"כ נפגם. ואלו השנים אסורים מספק. לפיכך אם הגריסין הללו שנפל בהן חומץ לא היו רותחין הרי הן אסורין מספק, שהחומץ בגריסין מקדיח ומשביח, ואע"פ כשמרתיחין אח"כ פוגם טעמו, הוי משביח ולבסוף פוגם ואסור

-------------------------------- משנה ג עובד כוכבים שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת המשתמר מותר אם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב רבן שמעון בן גמליאל אומר כדי שיפתח ויגוף ותיגוב

ר' עובדיה מברטנורא

אם היה בחזקת המשתמר כל זמן שלא הודיעו שהוא מפליג הוי בחזקת המשתמר, ואפילו הפליג מיל, דהנכרי מירתת ואומר השתא אתי ישראל וחזי לי

אם הודיעו שהוא מפליג ומתרחק ממנו, וחביות סתומות הם

כדי שישתום אם שהה כדי שיקוב הנכרי נקב במגופת החבית ויחזור ויסתום הנקב ותיבש הסתימה אסור

ישתום יפתח. כמו שתום העין שעינו פתוחה

רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו אסור אלא אם שהה כדי שיפתח את כל מגופת החבית

ויגוף ויעשה מגופה אחרת

ותיגוב ותינגב ותיבש. אבל לנקיבת חור במגופה של חבית לא חששו, משום דמנכרא מלתא. ודוקא במגופה של סיד הוא דפליגי רבנן עליה דרשב"ג וחיישי לפתיחת נקב, משום דלא מינכר, שהסיד לבן ואינו ניכר בין חדש לישן. אבל במגופת טיט, מודו רבנן לרשב"ג דלא מיתסר היין עד שישהה כדי שיפתח המגופה כולה ויגוף ותיגוב. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל