משנה ה
קדשי גוים אין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא והשוחטן בחוץ פטור דברי רבי מאיר רבי יוסי מחייב דברים שאין חייבים עליהם משום פגול חייבין עליהם משום נותר משום טמא חוץ מן הדם רבי שמעון אומר בדבר שדרכן להאכל אבל כגון העצים והלבונה והקטרת אין חייבין עליהם משום טומאה
ר' עובדיה מברטנורא
קדשי נכרים שהנכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל. דכתיב בפרשת אמור איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם, ודרשינן איש, מה תלמוד לומר איש איש, לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל
אין חייבין משום פגול נותר וטמא דפגול יליף מנותר בגזירה שוה דעון עון, ונותר יליף מטמא בגזירה שוה דחלול חלול, ובטמא כתיב וינזרו מקדשי בני ישראל, ולא מקדשי נכרים. ואין הלכה כרבי מאיר
דברים שאין חייבין עליהן משום פגול כגון הקומץ והקטורת וכל השנויין במשנתינו
חייבין משום טומאה האוכלן בטומאת הגוף חייב כרת
חוץ מן הדם דמיעטיה קרא דכתיב ואני נתתיו לכם, שלכם יהא כשאר חולין, ולא כקדשים. ועוד כתיב על המזבח לכפר, לכפרה נתתיו ולא למעילה. הלכך אין חייבין עליו לא משום טומאה ולא משום נותר ולא משום פגול, אלא משום אוכל דם גרידא
בדבר שדרכן להאכל שדרך בני אדם לאכלן, ואע"פ שהוא מן הנקטרים, כגון קומץ ומנחת כהנים והדומים לה. אבל לבונה ועצים וקטורת אין חייבין עליהן משום טומאה. ורבנן פליגי עליה ומרבו להו לטומאה מקרא דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא, והבשר יתירא לרבות עצים ולבונה. והלכה כחכמים דעצים ולבונה נמי יש בהן משום טומאה. ואין לך עצים דמיטמאין אלא עצים של קרבן בלבד, שאם נגעה בהן טומאה אסור לשרפן על גבי המזבח
--------------------------- משנה ו
לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח לשם זובח לשם השם לשם אשים לשם ריח לשם ניחוח והחטאת והאשם לשם חטא אמר רבי יוסי אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר שהוא תנאי בית דין שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד
ר' עובדיה מברטנורא לשם זבח לאפוקי שינוי קודש, כגון לשם זבח אחר
לשם זובח לאפוקי שינוי בעלים. כדילפינן לעיל בריש פרק קמא ממוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה כו לשם אשים לאפוקי אם שחטו על מנת לעשותו חתיכות צלויות בגחלים
לשם ריח לאפוקי אם צלאן תחלה חוץ למערכה, דתו לא מסקי ריחא
לשם הנחת רוח נחת רוח להקב"ה שאמר ונעשה רצונו. וכל הני ילפינן להו מדכתיב אשה ריח ניחוח
לשם חטא לשם חטאו שהוא מביאו עליו
אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו אלא שחטו סתם, כשר
שהוא תנאי ב"ד שישחוט סתם ולא לימא לשמן, דלמא אתי למימר שלא לשמן
שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד הלכך אי הוה אומר שלא לשמן אף כי אמרו הבעלים לשמן, לאו מידי הוא, דלאו בדידהו תליא מילתא, דכתיב המקריב אותו לא יחשב. והלכה כר"י