Chagigah 3:1-2

פרק ג

משנה א

חומר בקודש מבתרומה שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקדש אחוריים ותוך ובית הצביטה בתרומה אבל לא בקודש הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקדש בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש לא כמדת הקדש מדת התרומה שבקדש מתיר ומנגב ומטביל ואחר כך קושר ובתרומה קושר ואחר כך מטביל

ר' עובדיה מברטנורא

חומר בקודש. שמטבילין כלי בתוך כלי כששניהם טמאים

אבל לא לקודש דאמרינן כובדו של כלי הפנימי המכביד על החיצון שהוא מונח בתוכו, חוצץ בפני הטומאה ואין טבילה עולה לא לזה ולא לזה

אחוריים ותוך ובית הצביטה לתרומה כלי הראוי להשתמש בתוכו ובאחוריו ובית צביטתו. כל תשמיש ותשמיש שבו, חשוב כלי בפני עצמו לענין תרומה, שאם נטמא זה לא נטמא זה. ובטומאות דרבנן קאמר, שאם נטמאו אחוריו במשקים טמאים לא נטמא תוכו ולא בית צביטתו, ואם נטמא בית צביטתו לא נטמאו אחוריו ותוכו. ופי' בית הצביטה, בית אחיזה. לשון ויצבט לה קלי ואית דגרסי בית הצביעה, לשון אצבע, שעושין לכלי בית אחיזה להכניס אצבעו בתוכו כשהוא שותה, כדי שלא יכניס ידו לתוך הכלי

אבל לא לקודש שאם נטמא אחד מהם בטומאות דרבנן, כולו טמא לקודש

הנושא את המדרס מנעל של זב

נושא את התרומה אם ירצה, בחבית של חרס, שאינו נוגע באוירה

אבל לא את הקודש משום מעשה שהיה באדם אחד שהיה נושא חבית יין של נסכים ונפסקה לו רצועה של סנדל שהיה מדרס הזב ונטלה בידו ומתוך כך נפלה לאויר החבית ונטמא הקודש. באותה שעה אמרו הנושא את המדרס לא ישא את הקודש. ולפי שמעשה שהיה בקודש היה, לפיכך לא גזרו אלא בקודש ולא בתרומה

לא כמדת הקודש בחציצת טבילותיו, מדת התרומה

שבקודש אם יש בגד טמא ובא להטבילו, אם קשור הוא מתיר את קשרו, משום דדמי לחציצה

ומנגב אם לח הוא מנגבו תחלה, דשמנונית שעליו הוי כחוצץ

ובתרומה אם ירצה קושרו ואח"כ מטביל כשהוא קשור ואין בכך כלום

----------------------------- משנה ב

כלים הנגמרין בטהרה צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה הרביעי בקדש פסול והשלישי בתרומה ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה ובקדש מטביל שתיהן שהיד מטמא את חברתה בקדש אבל לא בתרומה

ר' עובדיה מברטנורא

כלים הנגמרים בטהרה שגמרן חבר, ונזהר בהם משבאו קרוב לגמרן שהם ראויין לקבל טומאה. אעפ"כ

צריכין טבילה לקודש חיישינן שמא נתז רוק מפי עם הארץ על הכלי בשעה שהיה החבר אוחז בו. ואע"פ שבאותה שעה עדיין לא נגמר הכלי ולא היה מקבל טומאה, שמא לאחר שנגמר והיה ראוי לקבל טומאה עדיין היה הרוק לח ומטמא, דתנן במסכת נדה הזוב והרוק מטמאין לחים

הכלי מצרף מה שבתוכו היו חתיכות הרבה של אוכלין בכלי אחד ונגע טבול יום שהוא פוסל את התרומה באחת מהן, הכלי מצרפן להיות כולן חשובים כחתיכה אחת ונפסלו כולן, דכתיב כף אחת עשרה זהב, הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת

אבל לא לתרומה אלא אותה חתיכה שנגע בה היא פסולה, והשאר טהורות

הרביעי בקודש פסול ואינו פוסל

אם נטמאת אחת מידיו בטומאות דרבנן, כגון באוכלין ומשקין טמאים וכיוצא בהן, שאין מטמאין אלא ידים ולא את הגוף

ובקודש מטביל את שתיהן והוא שתשאר לחלוחית ביד הטמאה בשעה שנטמאה. אבל לא היה לחלוחית ביד הטמאה אין היד האחרת טמאה עד שתגע בה