משנה ט

שור שווה מנה שנגח לשור שווה מאתיים, ואין הנבילה יפה כלום נוטל את השור. שור שווה מאתיים שנגח לשור שווה מאתיים, ואין הנבילה יפה כלום אמר רבי מאיר, על זה נאמר ומכרו את השור החי, וחצו את כספו. אמר לו רבי יהודה, וכן הלכה, קיימת ומכרו את השור החי, וחצו את כספו ולא קיימת וגם את המת, יחצון. ואיזה: זה שור שווה מאתיים שנגח לשור שווה מאתיים, והנבילה יפה חמישים זוז זה נוטל חצי החי וחצי המת, וזה נוטל חצי החי וחצי המת

ר' עובדיה מברטנורא

וכן הלכה ודאי כן הלכה דמנה נותן לו דהיינו חצי נזק. אבל אין זה שור האמור בתורה, דקיימת ומכרו את השור החי וכו'. ופלוגתא דר"מ ורבי יהודה הוא בשבח נבלה, כגון שבשעת מיתה לא היתה שוה כלום ונתייקרה אחר כך והיא שוה להאכילה לכלבים או למכרה לנכרי, ר"מ סבר שבח נבלה דניזק הוי, ולא שקיל בה מזיק כלום אלא נותן לו חצי נזקו, והיינו דקאמר ר"מ על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו, כלומר, שצריך ליתן לו דמי חצי נזקו מדמי שור החי ואינו מנכה לו כלום בעבור השבח שהשביחה הנבלה. ור' יהודה סבר דחצי שבח נבלה דמזיק הוי, וכשבא מזיק לשלם לניזק דמי חצי נזקו, מנכה לו חצי שבח שהשביחה הנבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין, והיינו דקאמר ר' יהודה לרבי מאיר קיימת ומכרו את השור החי ולא קיימת וגם את המת יחצון, שצריך לחלק השבח שהשביח המת ושקל ליה מזיק פלגא. והלכה כרבי יהודה

-------------------------------------- משנה י

יש חייב על מעשה שורו, ופטור על מעשה עצמו; חייב על מעשה עצמו, ופטור על מעשה שורו: שורו שבייש, פטור; והוא שבייש, חייב. שורו שסימא את עין עבדו, והפיל את שינו פטור; והוא שסימא את עין עבדו, והפיל את שינו חייב. שורו שחבל באביו ובאימו, חייב; והוא שחבל באביו ובאימו, פטור. שורו שהדליק את הגדיש בשבת, חייב; והוא שהדליק את הגדיש בשבת, פטור מפני שהוא נידון בנפשו

ר' עובדיה מברטנורא

שורו שבייש פטור דכתיב איש בעמיתו, ולא שור בעמיתו. אי נמי, אין המבייש חייב אלא כשמבייש בכונה, ושור לאו מכוין לבייש הוא

שורו שסימא את עין עבדו פטור ואין העבד יוצא בן חורין על ידו

והוא שסימא את עין עבדו חייב שנאמר לחפשי ישלחנו

שורו שחבל באביו ובאמו חייב בתשלומי נזק

והוא שחבל באביו ובאמו פטור מן התשלומין. שאין אדם מת ומשלם

שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב חצי נזק. דמשונה הוא