משנה ב
בית שמאי אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור בית הלל מתירין ואפילו נכרי בכור שאחזו דם אפילו הוא מת אין מקיזין לו דם דברי רבי יהודה וחכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחט עליו רבי שמעון אומר יקיז אף על פי שהוא עושה בו מום
ר' עובדיה מברטנורא
לא ימנה ישראל עם הכהן
לאכול עמו בחבורה מבשר בכור בעל מום. שאין נמנין על הבכור אלא חבורה שכולה כהנים, דכתיב ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, מה חזה ושוק כהנים אין, ישראל לא, אף בכור בין תמים בין בעל מום כהנים אין ישראל לא
ובית הלל מתירין ואפילו נכרי
דכתיב כצבי וכאיל, מה צבי ואיל אפילו נכרי, אף בכור נמי. וקרא דכתיב ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, בבכור תמים דוקא משתעי
שאחזו דם
חולי שהוא מסתכן בו מריבוי הדם
אין מקיזין לו דם
ואפילו במקום שאינו עושה בו מום. דמתוך שאדם בהול על ממונו, אי שריית ליה במקום שאין עושה בו מום אתי למעבד במקום שעושה בו מום
ובלבד שלא יעשה בו מום
שלא יסדוק ראש אזנו או ניב שפתיו במקום שלא יוכל לחזור ולהרפא. דסברי רבנן כל שכן דאי לא שריית ליה במקום שאין בו מום אתי למעבד אפילו במקום שיש בו מום
לא ישחוט עליו
הואיל והוא הטילו. עד שיפול בו מום אחר
יקיז
אף במקום שעושה בו מום, אם הוא צריך להקיז מאותו אבר. ולא יניחנו שימות. ואע"פ שהוא הטיל המום בידיו ישחט עליו. והלכה כר' שמעון
————————
משנה ג
הצורם באוזן הבכור הרי זה לא ישחט עולמית דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים כשיולד לו מום אחר ישחוט עליו מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל ראהו קסדור אחד אמר מה טיבו של זה אמרו לו בכור הוא ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום נטל פגיון וצרם באזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו ראה שהתירו והלך וצרם בכורות אחרים ואסרו פעם אחת היו תינוקות משחקין בשדה וקשרו זנבות טלאים זה לזה ונפסקה זנבו של אחד מהם והרי הוא בכור ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו ראו שהתירו והלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים ואסרו זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור ושלא לדעתו מותר
ר' עובדיה מברטנורא
הצורם
הפוגם. ובכהן איירי, שפוגם אוזן הבכור כדי שיהיה חולין בידו
הרי זה לא ישחט עולמית
ואפילו נפל בו מום אחר. משום קנס, לפי שעבר והטיל מום בקדשים. שהמטיל מום בקדשים סופג את הארבעים, ואפילו עשה מום בבעל מום. דכתיב כל מום לא יהיה בו, קרי ביה לא יהיה בו, שלא יטיל בו מום. ומדהוה ליה למכתב מום וכתב כל מום, לרבות אפילו בעל מום שלא יטיל בו מום
כשיולד לו מום אחר ישחט עליו
ואפילו באותו מום עצמו. אם מת המטיל את המום, בנו שוחט אחריו על אותו המום. דלדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן. וכן הלכה
ושערו מדולדל
לפי שלא נגזז מעולם
קסדור
ממונה מהמלך
מה טיבו של זה
שהניחוהו להזקין כל כך
פגיון
סכין שיש לו שתי פיות קרוי פגיון
והתירוהו
אף על פי שהנכרי נתכוין להטיל בו מום. כיון דשלא מדעת ישראל עשה, שלא נתכוין לעשות נחת רוח לישראל
ראה שהתירו והלך וצרם באזני בכורות אחרים
כדי לעשות נחת רוח לישראל. נעשה כאילו אמר לו ישראל שיעשהו ואסור
היו תינוקות משחקים
וצריכא לאשמעינן קסדור נכרי ותנוקות. דאי אשמועינן קסדור, הוה אמינא בנכרי הוא דשרי דליכא למגזר דלמא אתי למסרך וללמוד להטיל מום בקדשים, דסרכיה דנכרי לא אכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורין, אבל קטן דאי שריית ליה אתי למסרך אימא לא. ואי אשמועינן תינוקות הוה אמינא תינוק הוא דשרו רבנן דמאן דחזי לא אתי למימר נמי אי הוה שדי ביה גדול מומא הוה משתרי, דקטן בגדול לא מיחלף, אבל נכרי גדול דאתי לאחלופי בגדול ישראל אימא לא, צריכי
כל שהוא לדעתו אסור
לאתויי גרמא. כגון שיוליך הבהמה במקום שיש בו ברזל כדי שתכשל בו ויפול בה מום
ושלא לדעתו מותר
לאתויי אם היה ישראל מסיח לפי תומו ואומר בפני הנכרי בכור זה אם נפל בו מום היינו אוכלים אותו, ושמע הנכרי והטיל בו מום, מותר