Bechoros 5:2-3 - Mishna Yomit

משנה ב

בית שמאי אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור בית הלל מתירין ואפילו נכרי בכור שאחזו דם אפילו הוא מת אין מקיזין לו דם דברי רבי יהודה וחכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחט עליו רבי שמעון אומר יקיז אף על פי שהוא עושה בו מום

ר' עובדיה מברטנורא

לא ימנה ישראל עם הכהן

לאכול עמו בחבורה מבשר בכור בעל מום. שאין נמנין על הבכור אלא חבורה שכולה כהנים, דכתיב ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, מה חזה ושוק כהנים אין, ישראל לא, אף בכור בין תמים בין בעל מום כהנים אין ישראל לא

ובית הלל מתירין ואפילו נכרי

דכתיב כצבי וכאיל, מה צבי ואיל אפילו נכרי, אף בכור נמי. וקרא דכתיב ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, בבכור תמים דוקא משתעי

שאחזו דם

חולי שהוא מסתכן בו מריבוי הדם

אין מקיזין לו דם

ואפילו במקום שאינו עושה בו מום. דמתוך שאדם בהול על ממונו, אי שריית ליה במקום שאין עושה בו מום אתי למעבד במקום שעושה בו מום

ובלבד שלא יעשה בו מום

שלא יסדוק ראש אזנו או ניב שפתיו במקום שלא יוכל לחזור ולהרפא. דסברי רבנן כל שכן דאי לא שריית ליה במקום שאין בו מום אתי למעבד אפילו במקום שיש בו מום

לא ישחוט עליו

הואיל והוא הטילו. עד שיפול בו מום אחר

יקיז

אף במקום שעושה בו מום, אם הוא צריך להקיז מאותו אבר. ולא יניחנו שימות. ואע"פ שהוא הטיל המום בידיו ישחט עליו. והלכה כר' שמעון

————————

משנה ג

הצורם באוזן הבכור הרי זה לא ישחט עולמית דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים כשיולד לו מום אחר ישחוט עליו מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל ראהו קסדור אחד אמר מה טיבו של זה אמרו לו בכור הוא ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום נטל פגיון וצרם באזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו ראה שהתירו והלך וצרם בכורות אחרים ואסרו פעם אחת היו תינוקות משחקין בשדה וקשרו זנבות טלאים זה לזה ונפסקה זנבו של אחד מהם והרי הוא בכור ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו ראו שהתירו והלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים ואסרו זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור ושלא לדעתו מותר

ר' עובדיה מברטנורא

הצורם

הפוגם. ובכהן איירי, שפוגם אוזן הבכור כדי שיהיה חולין בידו

הרי זה לא ישחט עולמית

ואפילו נפל בו מום אחר. משום קנס, לפי שעבר והטיל מום בקדשים. שהמטיל מום בקדשים סופג את הארבעים, ואפילו עשה מום בבעל מום. דכתיב כל מום לא יהיה בו, קרי ביה לא יהיה בו, שלא יטיל בו מום. ומדהוה ליה למכתב מום וכתב כל מום, לרבות אפילו בעל מום שלא יטיל בו מום

כשיולד לו מום אחר ישחט עליו

ואפילו באותו מום עצמו. אם מת המטיל את המום, בנו שוחט אחריו על אותו המום. דלדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן. וכן הלכה

ושערו מדולדל

לפי שלא נגזז מעולם

קסדור

ממונה מהמלך

מה טיבו של זה

שהניחוהו להזקין כל כך

פגיון

סכין שיש לו שתי פיות קרוי פגיון

והתירוהו

אף על פי שהנכרי נתכוין להטיל בו מום. כיון דשלא מדעת ישראל עשה, שלא נתכוין לעשות נחת רוח לישראל

ראה שהתירו והלך וצרם באזני בכורות אחרים

כדי לעשות נחת רוח לישראל. נעשה כאילו אמר לו ישראל שיעשהו ואסור

היו תינוקות משחקים

וצריכא לאשמעינן קסדור נכרי ותנוקות. דאי אשמועינן קסדור, הוה אמינא בנכרי הוא דשרי דליכא למגזר דלמא אתי למסרך וללמוד להטיל מום בקדשים, דסרכיה דנכרי לא אכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורין, אבל קטן דאי שריית ליה אתי למסרך אימא לא. ואי אשמועינן תינוקות הוה אמינא תינוק הוא דשרו רבנן דמאן דחזי לא אתי למימר נמי אי הוה שדי ביה גדול מומא הוה משתרי, דקטן בגדול לא מיחלף, אבל נכרי גדול דאתי לאחלופי בגדול ישראל אימא לא, צריכי

כל שהוא לדעתו אסור

לאתויי גרמא. כגון שיוליך הבהמה במקום שיש בו ברזל כדי שתכשל בו ויפול בה מום

ושלא לדעתו מותר

לאתויי אם היה ישראל מסיח לפי תומו ואומר בפני הנכרי בכור זה אם נפל בו מום היינו אוכלים אותו, ושמע הנכרי והטיל בו מום, מותר

Bechoros5: 1

כָּל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁים נִמְכָּרִין בָּאִטְלִיז, וְנִשְׁחָטִין בָּאִטְלִיז, וְנִשְׁקָלִין בְּלִטְרָא, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר, שֶׁהֲנָיָתָן לַבְּעָלִים. פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין הֲנָיָתָן לְהֶקְדֵּשׁ. וְשׁוֹקְלִין מָנָה כְּנֶגֶד מָנָה בַּבְּכוֹר.

All disqualified offerings may be sold in the market, slaughtered in the market, and be weighed by the litra, with the exception of the bechor and the maaser offering, because their advantage falls to the owners. [With] disqualified offerings, [however,] their advantage falls to the holy estate. And a portion may be weighed against a portion in the case of the bechor.

Bechoros5: 3

הַצּוֹרֵם בְּאֹזֶן הַבְּכוֹר, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עוֹלָמִית; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּשֶׁיִּוָּלֶד לוֹ מוּם אַחֵר, יִשְׁחֹט עָלָיו. מַעֲשֶׂה בְּזָכָר שֶׁל רְחֵלִים זָקֵן, וּשְׂעָרוֹ מְדֻלְדָּל, רָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד. אָמַר: ,,מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה”? אָמְרוּ לוֹ: ,,בְּכוֹר הוּא, וְאֵינוֹ נִשְׁחָט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ מוּם”; נָטַל פִּגְיוֹן וְצָרַם בְּאָזְנוֹ. וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְהִתִּירוּהוּ. רָאָה שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלַךְ וְצָרַם בְּאָזְנֵי בְכוֹרוֹת אֲחֵרִים, וְאָסְרוּ. פַּעַם אַחַת הָיוּ תִינוֹקוֹת מְשַׂחֲקִין בַּשָּׂדֶה, וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת טְלָאִים זֶה לָזֶה. וְנִפְסְקָה זְנָבוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, וַהֲרֵי הוּא בְכוֹר. וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים, וְהִתִּירוּהוּ. רָאוּ שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלְכוּ וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים, וְאָסְרוּ. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא לְדַעְתּוֹ, אָסוּר; וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, מֻתָּר.

[If] one slits the ear of a bechor, it may never be slaughtered; [these are] the words of R’ Eliezer. The Sages [however,] say: When it develops another blemish, he may slaughter it on its account. It happened with an old ram with dangling hair [that] a questor spotted it. He said, “What is the reason for this?” They said to him, “It is a bechor, and it may not be slaughtered unless it has a blemish”; [whereupon] he took a dagger and slit its ear. The matter came before the Sages, and they permitted it. [When] he saw that they had permitted [it], he went and split the ears of other bechoros, and they prohibited [it]. Once children were playing in the field, and they tied the tail of lambs one to another. The tail of one of them was torn off, and it was found to be a bechor. The matter came before the Sages, and they permitted it. [When] they saw that they had permitted [it], they went and tied together the tails of other bechoros, and they prohibited [it]. This is a rule: Whatever is [done] with knowledge is prohibited, and without knowledge is permissible.

Suggestions